אני תוהה באיזה גיל אהיה מוכנה להתפשר
זה די משעשע, אם חושבים על זה. אף אחד לא מת. בסך הכל פירקתי עוד קשר של שנה פלוס. עוד מעט אפגוש בחור חדש, ואם הוא יצחיק אותי מספיק אולי אפילו ניפגש שוב. אולי נצא שנה-שנתיים, נכיר את המשפחות, נדבר על לעבור לגור ביחד וכמה ילדים נרצה ואני אצייר לי תמונה עתידית מושלמת
מדהים איך זה תמיד תופס אותי בהפתעה. רגע אחד אני בזוגיות נפלאה. צוחקת, מחבקת, מנשקת, מביטה קדימה עם ראש מלא חלומות, ורגע אחרי אני מוציאה את המילים המוכרות מהפה "אנחנו צריכים לדבר".
אני חייבת להודות שיש שיפור. ג' באמת היה הדבר הכי קרוב למה שחיפשתי, אבל הוא לא היה בדיוק מה שחיפשתי. מה חיפשתי? אלוהים אולי יודע, כל מה שאני יודעת שזה כנראה לא היה ג'.
המילה הזאת "כנראה" גורמת לי להסתובב כבר שלושה ימים עם חור ענקי בבטן. לפעמים אני מביטה בחשש באנשים שחולפים מולי ברחוב, שמא הם רואים את החור שלי בבטן, אבל רובם מסיטים את המבט בסתמיות או מביטים יש דרכי. כנראה קל יותר להביט דרך אדם שיש לו חור בבטן.
אני מנסה להמשיך כרגיל, תוך ניסיון אמיתי להשלים עם ההחלטה שלי, אבל הטלפונים והסמסים האינסופיים מחברים מודאגים מחזירים אותי לנקודה בה אני מזייפת חיוכים ושליטה עצמית. ההדחקה בעיצומה. אולי אם אסביר את זה מספיק פעמים, אני גם אתחיל להאמין במה שאני מספרת?
זה די משעשע, אם חושבים על זה. אף אחד לא מת. בסך הכל פירקתי עוד קשר של שנה פלוס. עוד מעט אפגוש בחור חדש, ואם הוא יצחיק אותי מספיק אולי אפילו ניפגש שוב. אולי נצא שנה-שנתיים, נכיר את המשפחות, נדבר על לעבור לגור ביחד וכמה ילדים נרצה ואני אצייר לי תמונה עתידית מושלמת וכל פעם שאביט בפניו אראה את התמונה הזו לנגד עיניי.
הבעיה היא שככל שמתבוננים בתמונה הזו, יותר כך מגלים עד כמה היא לא מושלמת. מתחילים להופיע מריחות של צבע וחורים (אולי הבד לא איכותי?) והדמויות, אם מסתכלים ממש מקרוב, לא נראות ממש מאושרות. כאילו מישהו אילץ אותן לחייך לעבר הצייר.
אני מרגישה בו זמנית תקווה ופחד משתק
מצד שני:
סבלנות אחותי, אל תתפשרי, פשרה זה רע
האמת העירומה
היצע הבחורים הטובים, בניגוד למה שנהוג לחשוב, הוא רחב למדי. אבל תמיד הרגשתי שמשהו חסר, תכונה ערטילאית שלא ידעתי לנקוב בשמה תמיד נעדרה מאותם בחורים, ועד שהכרתי את מי שהיום בעלי (להלן "מאמי") לא הבנתי במה מדובר
אני מתחילה לחשוב שאולי לא בא לי על התמונה הזו. מנסה לבדוק אם אפשר לשנות כמה פרטים בציור, מסובבת אותה קצת, אבל שום דבר לא עוזר. אני בצער רב מניחה אותה על הריצפה ומתרחקת.
בעודי הולכת אני מרגישה בו זמנית תקווה ופחד משתק. אני לוקחת צעד קדימה וחושבת על כך שאמצא את הבחור המתאים בסופו של דבר, וצעד אחורה כשאני נזכרת שזה בעצם קרה להיא מהסרט שראיתי לפני כמה חודשים, ושבמציאות זה לא ממש עובד ככה.
אז אני עומדת במקום ומביטה סביבי. אני רואה זוגות שנראים מאושרים ותוהה עד כמה כל אחד מהם התפשר ובאיזה גיל אהיה גם אני מוכנה לעשות את הפשרות האלה. משהו בי אומר לי שאני כבר שם, ושאם יש לי טיפת שכל אני צריכה לנסות להחזיר את ג' אליי. איפה אני אמצא עוד בחור שמתייחס אליי כל כך טוב? אבל אחרי שקראתי את הטור של זה שהעזו לפגוע בו שוב החלטתי שאני לא רוצה להוציא את ג' מטומטם, ושתדמית הכלבה לא תועיל לי הרבה בחיים.
אני מנסה להיזכר שוב למה אנחנו חייבים לחיות בזוגות והאם זה בסדר להישאר לבד אם לא מוצאים פרטנר מתאים, אבל לא מוצאת שום איזכור לכך במאגר שלי. אני חוששת שאף אחד מעולם לא הסביר לי את הסיבה לכך, זו פשוט שיטה שעובדת. לרוב האנשים.
אני שוב מהנהנת בהסכמה ומנסה להתאים עצמי לשיטה.
אני מנערת את הידיים והראש ומזכירה לעצמי שאני יכולה לעשות את זה. הייתי כבר כל כך קרובה, פשוט צריך להפסיק לנתח כל דבר קטן למוות. הנה את רואה? אל תסתכלי ישר עליו, תני לו גם הזדמנות להבחין בך. יפה. עכשיו תהיי נחמדה, הוא מתקרב...
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
