אני פה בגלל אשתי
אמיר צורף היה כמעט בכל תחנה מוזיקלית חשובה ברוק, מ"רוקפור", "הג'ינג'יות" ובבליקי ועד לאריק איינשטיין. אבל רק עכשיו, עם צאת האלבום השלישי של אשתו, סיון שביט, הוא מוכן להתראיין ומודה שלפעמים הוא צריך להתאמץ כדי להיות נחמד
את המילים הסנטימנטליות האלה ביצעו שביט ובעלה אמיר צורף, בהופעה שנערכה בשבוע שעבר ב"בית מיכל" ברחובות. באמצע השיר, צורף הבחין בדמעות זולגות אצל אחד היושבים בקהל. קל לבכות בהאזנה ל"ארוחת יום שישי", במיוחד למי שסבל מאובדן בחייו. ככה גם צורף מרגיש.
אבל נראה שההתרגשות הגדולה אינה רק בקהל, אלא גם אצלו. צורף מאוד נרגש לקראת צאת "בניינים נמסים", האלבום השלישי של אשתו, אותו למעשה יצרו יחד. צורף מאוד גאה ומחובר ליצירה. זו אחת הסיבות שהמוזיקאי המוערך, שבדרך כלל מעדיף להתרחק מעין התקשורת, הסכים להתראיין.
האזינו לשיר "ארוחת יום שישי". מילים: סיון שביט. לחן: אמיר צורף וסיון שביט
"סיימנו את העבודה על האלבום אחרי תקופה ארוכה", הוא מספר על "בניינים נמסים", שיוצא היום (ו') לחנויות, "ואם זה יקרה, זה יקרה עכשיו. זו פעם שלישית, ופעם שלישית גלידה, זה כמו נקודה בסוף משפט, נראה לי כרגע ראוי להתראיין. אני מאוד גאה באלבום, ומרגיש שזה רגע מתאים".
למה העדפת שלא להתראיין בעבר?
"אני מטבעי לא פרונט-מן. לא כל כך טבעי עבורי לשחק את המשחק הזה. לפעמים אני צריך להתאמץ בשביל להיות נחמד. צריך נורא לרצות את התקשורת הזו ואני יותר מוזיקאי מכל דבר אחר, ופחות מחויב לתקשורת הזו".
אמיר צורף. אם לא מבינים, לא נורא (צילום: יאן קומט)
כמעט לכל חובב רוק בישראל יש את הרגע שלו עם אמיר צורף. בעשרים השנים האחרונות, המוזיקאי והמפיק בן ה-41 הקים תחנות במוזיקה הישראלית, שבקלות יכולות לזכות לתואר "קלאסיקה". מה שמבדיל את צורף הרזה והעדין ממוזיקאים אחרים, היא העובדה שהוא אינו מזוהה עם פרויקט מוזיקלי אחד: עשו ניסוי ושאלו את חבריכם מי הוא אמיר צורף, תראו שמכל אחד תזכו לתשובה אחרת.
אמיר צורף מ"נוער שוליים", אמיר צורף של "רוקפור", צורף מצמד "הג'ינג'יות" האהוב, צורף שהפיק את "אלבום המצעדים" המקסים של יוסי בבליקי או צורף שעיבד, הפיק ועבד לצידם של שלום חנוך ואריק אינשטיין, יהודית רביץ, עמיר לב, אביתר בנאי ועוד רבים. ובעיקר, צורף שעבר עם זוגתו סיון שביט כל שלב וצליל בקריירה שלה. את השלב החדש הם ישיקו ב-19 ביוני בגלרית החללית שברחוב הירקון 70 בתל-אביב, שם גם תיפתח תערוכה מצילומיה של שביט.
האזינו בבכורה לשיר "פחד גבהים". מילים: סיון שביט, לחן: אמיר צורף וסיון שביט
"כל אחד מאיתנו הוא גרזן אמיתי", הוא מספר על הדינמיקה האישית והמקצועית בינו לבין שביט, "המוזיקה מבחינתנו היא עוד ערוץ תקשורת אמיתי, במובן הכי עמוק שיש. אנחנו נושמים מוזיקה. זה חלק חשוב ממערכת היחסים שלנו וזה מרחיב אותה. זה גם כל מה שאני מכיר. יש עלינו כבר 20 שנה, אז זה מרגיש נורא טבעי. אני חד משמעית מרגיש בר מזל היום".
ועכשיו שיוצא האלבום, מה הכי היית רוצה שיקרה?
"יש שני דברים שפועלים אצלי במקביל: מובן שהייתי מאוד שמח אם היינו מאוד מצליחים, הלוואי עלינו. מצד שני, אנחנו לפני כן זקוקים לאמת שלנו. אין לי עניין לעמוד על הראש כדי שיבינו אותי".
שזו כנראה גם אחת הסיבות שאתה לא שש להתראיין.
"כן, גם. אני אומר: 'אם לא מבינים, אז לא נורא'".
כיוונת את הקריירה שלך בצורה כזו, לקפוץ מדבר לדבר?
"בתחילת הדרך הייתי מאוד צעיר, עם מעט מוטיבציה ואנרגיה, ובאופן טבעי, זה התגלגל ללהקות. לשמחתי, בכל שלב מצאתי הרבה דברים שעניינו וריתקו אותי. חשוב היה לי שיהיה מעניין. עם סיון זו דווקא דוגמה הפוכה, כי יש כאן משהו שמתקיים לאורך זמן, יש כבר שלושה אלבומים בחוץ.
"לא בא לי לעשות בשביל לעשות. אני לא מזלזל בזה, אבל זה פשוט לא מתאים לי. אני מרשה לעצמי לבחור בדברים מעניינים, שיש לי קשר אישי איתם".
עבור הרבה אנשים, יצירת המופת שלך היתה עבודתך עם בבליקי ב"אלבום המצעדים".
"הוא אחד האנשים החשובים עבורי. אחד הראשונים שפגשתי בתל-אביב. יותר מזה, 'אלבום המצעדים' היה ההפקה המוזיקלית הראשונה שעשיתי בחיי.
"ליוסי היו ביצים ללכת איתי ולחקור. שנינו באמת נהנינו מהחופש האמנותי וזו בהחלט היתה חוויה מעצבת. קרה לי שם משהו: גם הטקסטים קיבלו משמעות גדולה בעיני בפעם הראשונה".
גם את "ג'ינג'יות" היו רוצים לראות שוב יחד.
"אני לא נוסטלגי לגבי הדברים שחלפו. אני כן רומנטי אבל לא נוסטלגי. אני אוהב להמשיך הלאה. זה לא אומר שאם משהו מסתיים, אני נועל את הדלת. אבל אני אוהב להמשיך הלאה".
ומכל הפרויקטים האלה, יש אחד שיקר לך יותר מכל?
"באמת שלא. כל דבר שאני עושה אני באמת מחובר אליו. אני לא מסתפק בבסדר וגם נחמד זה לא מספיק".
אף פעם לא קרץ לך לעמוד במרכז הבמה ולהפוך לכוכב?
"זה לא הקטע שלי. אני מרגיש נוח וטבעי איפה שאני. מי שמחפש את זה, אז כנראה יש לו את הביטחון לעשות את זה. אני לא רואה את עצמי זמר בישראל. אני גם לא חושב שלהיות רק זמר זה שווה. זה מקסים ונהדר ומרגש, אבל יש עוד דברים".
בתור מי שחווה מבפנים את שני העשורים המוזיקליים האחרונים בישראל. אתה מרגיש שהרוק נעלם בשנים האחרונות?
"בשנות התשעים, ואולי זה קשור לגיל, בהחלט היתה מוזיקה טובה באוויר. תל אביב היתה שונה והרגשתי שזה משהו שהוא ממש חי. היום המוזיקה במקום אחר. אבל אני מאמין בגלגל שמסתובב. לפעמים ההוא למעלה ולפעמים ההוא למטה. אף אחד לא אוהב להיות למטה, אבל זה יעבור".
אתה גם, כמו אמנים אחרים, מרגיש שהמוזיקה מזרחית תופסת את המקום של הרוקנ'רול?
"חד משמעית כן. אבל כל אחד והרגע שלו וגם את זה צריך לכבד. אני זוכר שנים יפות יותר לרוק'נרול. הבעיה שלנו זה כמות הקהל, נכון? אנחנו מקום קטן. שוליים בארץ ישראל זה לא דבר נעים למי שרוצה לחיות מזה. אני מאמין שבמקומות אחרים, באירופה או בארצות הברית, זה אחרת וחבל לי שזה ככה".
ומה אתה אוהב היום במוזיקה הישראלית?
"כששמעתי את הסינגל הראשון מהאלבום החדש של ערן צור, 'בעין הסערה' - התרגשתי. אני לא הולך לכל כך הרבה הופעות, אבל שיר טוב מרגש אותי בשניות ולא חשוב של מי. זה עושה לי משהו, אני נפעם".
ויש מישהו שעוד לא יצא לך לעבוד איתו?
"וואלה, האמת שערן צור. הייתי שמח לעשות איתו משהו".
לפנייה לכתב/ת 
