הגיע הזמן להכריז על יום הרווקים הלאומי
ישנה חשיבות אישית ופוליטית להכיר בנתח האוכלוסיה של הרווקים, שרק הולך ותופח. בשביל זה צריך חג מיוחד המציין את תקופת החיים הזו, קבועה או זמנית. ומצאתי ציטטה חביבה: "הטובים ביותר הם רווקים - סופרמן, בודהה ואלוהים"
גם אם לא הייתי חובבת תיאוריות קונספירציה שבאמצעותן רוצים לחתן אותנו בכל מיני תחבולות עשה ואל תעשה, אי אפשר שלא לשים לב לפרסומות שקופות שמעבירות מסר סבלימינלי וחד משמעי: האושר (האישור) היחידי שנשיג בחיים האלה הוא אך ורק בהפיכתנו לזוג, או בעמידתנו מתחת לחופה ובסחיבה בעול, כמו כולם.
כל יפי הנפש והבלורית שמעדיפים "לחפש את עצמם" בביצות הודו מצחינות כדי למצוא משמעות לחיים - הגיע הזמן שתבינו שהמשמעות היחידה היא במעבר מבודד לזוג (ואחר כך למשכנתא, איקאה, בטן-גב, נישואים-גירושים). ככה זה הטבע, ואלו חובות החיים.
את המילה פחד (מזוגיות, מאינטימיות, ממחויבות, מהשכנים) מצמידים לכל מי שמעז ללכת בגפו ללא ה"החצי השני" שלו, והכי גרוע - לחיות ללא בן זוג על הצוואר משל היה שרשרת זהב, בנפש צלולה ומתוך בחירה.
פחדנים! אז זה מה שאנחנו.
רווקוּת כבחירה (וגם מלית ברירה) אינה דבר שמקובל או מובן בחברה הישראלית. זה גם לא מקובל או מובן בחברה שלי, שכוללת מלבדי עוד שניים וחצי אנשים. ועוד מאות ואלפים שטרם יצאו מהארון הפרטי או הקולקטיבי. איך אני יודעת? מספיק לעיין בתגובות לטורים ולקבל תמונת מצב.
זה מסביב, תחת כל שיח ודו שיח ורב שיח
אני מודה שבנושא הספציפי הזה לא מופעל עלי כל לחץ אישי, חברתי, לאומי, או גלאקטי, אבל כן פועלת אצלי בלוטת העצבים כשאני קוראת ושומעת דיבורים חסרי הגיון ובינה. אי אפשר להתעלם מזה, כמה שלא תהיה אדיש. זה מסביב, תחת כל שיח ודו שיח ורב שיח, וזה נדבק לך לסוליית הסטילטו שלא הצליחה להפיל בפח שום מועמד ראוי, ככה סתם סחבנו כאבי גב לעוד 20 שנה.
בקרוב אצלך, מתי אצלך, אין אצלך? לקבוע לך תור אצל השרינק/הבאבא/המאמן לחיים?
רגע! תנו לנשום, תנו לגדול, תנו ללמוד, תנו להיות. ישר לקיום מצוות וחובות? הכל חובות, אין זכויות? אין איזו הנחה, מבצע, משהו? זה נורא לחשוב גם על עצמי כשברקע בוערים עניינים שברומו של עולם ואוזון?
מה שהכי עצוב - אנחנו מבינים שמלחיצים אותנו ולא מהסיבות הכי טובות או טהורות שבעולם, ובכל זאת נכנעים ללחץ לשלם את חובנו למדינה. אחרי צבא ההגנה באים צבא השדכנים וצבא הילדים וצבא המיסים, תמיד יש צבא להתפקד אליו.
איך ייתכן שהמילים אהבה וזוגיות צמודות לערך "חובה"? לא נורמלי יותר לחשוב שהערך היחידי שצריך להיות צמוד למילה אהבה הוא חופש? אהבה היא סנובית, לא באה בכוח, ואם כן, מוטב שתלך. יותר מדי סיפורי אהבה שהפכו למערכות יחסים באו והלכו כי הלחיצו אותה.
שנרכיב משקפיים עכשיו ונדבר על הסטטיסטיקה של אחוזי הגירושים או הבוגדים/ות? איך אפשר לעבור לסדר היום עם כזו מציאות של אהבה דלוחה, להמשיך להתעלם מזה ולהאמין שטוב לחיות למען ג'יידייט וגרורותיו.
הגיע הזמן להניף את נס המרד - יום רווקות לאומי. לפתוח שולחן גם לרווקים/ות, כי הם כוח שיש להכיר בו, כמו הנשואים. להעמיד את נורמת הרווקות מול הנורמה השלטת, מלכת הכיתה, ולהציב עובדה - אנחנו כאן, ואנחנו דורשים כבוד. די עם הלחץ האטומי הזה, גם ככה החיים הם לא גן של שושנים או קופסה של שוקולדים, למה להקשות עלינו? הגיע הזמן להניף את ראשינו אל על ולזרוק את הפרוזקים לפח.
Singles day נחגג בכמה מדינות באירופה, גם בארה"ב. אבל זה עדיין לא בשורות טובות. אמריקה, להזכירכם, זה לא רק ניו יורק. שטחים נרחבים בה עדיין נגועים בערך המשפחתיות, שקדוש כמו שטר ירוק של דולר. הם משפיעים על המרכז, ולכן יוצאים יותר מדי סרטים שמציגים את הרווקה כבחורה מזדקנת, גלמודה, מרירה, שלרוב צמודה לבקבוק, ולא מהזן המינרלי. סרטים שמתחילים עם הכוכבת כרווקה מרדנית לרוב תגמור נשואה, תרתי משמע. מצד שני, אמריקה גם מייצרת הכי הרבה סרטים בגנות מוסד המשפחה והנישואים, אז אולי יש איזון.
לבד זו ברירת המחדל שלנו
רווקוּת לרוב אינה בחירה או החלטה מודעת. זה פשוט מה שקורה כרגע בחיים שלנו, וצריך להיות לנו טוב עם זה. היה יכול להיות לנו יותר טוב אם היו מניחים לנו לחיות ככה בלי להציק בשאלות חודרניות, בהרמת גבות, ובמתן תחושה שאנחנו "פגומים" אם אנחנו לבד. איך להגיד בעדינות? לבד זו ברירת המחדל שלנו. עדיף שנלמד איך להתנהל בתוכה, איך להיות אחד לפני שאנחנו ממהרים להיות שניים.
ישנה חשיבות אישית ופוליטית להכיר בנתח האוכלוסיה של הרווקים, שרק הולך ותופח. בשביל זה צריך חג מיוחד המציין את תקופת החיים הזו, קבועה או זמנית.
מה נחגוג בחג הזה? הכול חוץ מהכרויות! כמו שיש יום ללא קניות/ רכב/ טלוויזיה/ פרסומות, יהיה יום ללא הכרויות, בלי מחשבות על הכרויות. ננוח מהמרוץ המרתוני הזה שקודח בנו חורים שחורים, ונעשה מה שבראש שלנו, נדבר על מה שבלב שלנו, ונרקוד-נאכל-נשתה מה שבגוף שלנו.
לחגוג את הנפש העצמאית, את הנשמה החופשית, הרומנטיקה והחברות, את האהבה העצמית ואת הייחוד שלנו. ואם המילים גדולות מדי, אז סתם את החיים שלנו.
העיקר להזכיר לכולם שרווקות אינה מחלה, היא דווקא יכולה להיות אחלה של דבר. ולמי שמחפש נחמה מצאתי ציטטה חביבה: "הטובים ביותר הם רווקים - סופרמן, בודהה ואלוהים".
לפנייה לכתב/ת 
