עשה לך רב

לפני כמה חודשים, כשנודע שקולנוע דיזנגוף עומד להיסגר, אני מודה שרקדתי על הקבר: היכחדותם המואצת של אולמות הקולנוע מלב תל אביב היא מבחינתי עונש הולם על מחורבנותם של האולמות האלה, שכבר שנים מפגרים אחרי מה שקורה בפריפריה הקרובה והרחוקה. אבל דווקא בגלל הלא־הספד שכתבתי אז, השיפוץ המסיבי שנערך ברב־חן דיזנגוף הוא משהו שהייתי חייב לבדוק מקרוב.

נולדתי בתל אביב, גרתי בה במשך רוב חיי, ואני אוהב אותה מאוד. כיכר דיזנגוף היא הכי נוף־ילדותי שיש; חוץ מזה שהיא במרחק מוכטה מבית הורי, אני מעריך באלפים את שעות הצפייה שעשיתי ברדיוס של איזה 500 מטר ממנה. אסתר, תל אביב, הוד, דיזנגוף, לב ובעיקר רב־חן - אם יש לכם בעיה עם החיבה שלי להוליוודיות חסרת בושה, תאשימו את הסחורה שהוצגה באולמות האלה, שכולם זולת השניים האחרונים הם כבר היסטוריה. ובעיקר תאשימו את רב־חן. אם יש דבר כזה תודעה קולנועית, אז שלי עוצבה במקום הזה שהיה המולטיפלקס הראשון לציון. אני נשבע לכם, היו סרטים שהלכתי אליהם לא בגלל הז'אנר או השחקנים או הבמאי, אלא כי הם הוקרנו בחן 1 - האולם הכי מגניב, ובהפרש, בישראל של שנות ה־80.

טוב, מאז אתם יודעים מה קרה: כולם עקפו בסיבוב את תל אביב, שנותרה עיר כמעט ריקה מבתי קולנוע וריקה לגמרי מאולמות ששייכים למאה הנוכחית. לתוך הוואקום הזה נכנסה עכשיו רשת "תיאטראות ישראל", שבמקום לעשות כמו כולם ולסגור את הבסטה, באה בהפוכה ושמה 12 מיליון שקל על רמונט. שני אולמות בוטלו כליל כדי לפנות מקום למסעדה בשם ההולם "פדריקו" - אשכרה מסעדה, שאפשר לבוא ולהסב בה גם בלי כרטיס לסרט - והשאר שודרגו במקומות הנכונים. זה מתחיל מהקרנה דיגיטלית, ומכאן שגם תלת־ממדית בפוטנציה, בכל ארבעת האולמות; זה ממשיך בעדכון המתבקש של מערכות הסאונד, שוב בכל הקומפלקס; וזה נגמר בקטע הפחות מובן מאליו של צמצום מספר המושבים פר־אולם. זוכרים את סידורי הישיבה שם, שנחשבו הייטק לפני שהיתה מילה כזאת? אז עכשיו יש שם מושבי־יס־פלאנט לכל דבר ועניין, עם לג־רום וסייד־רום וכל רום שרק אפשר לבקש. אמריקה. או במקרה הזה, לפחות רמת גן.

את תוצאות השיפוץ בחנתי אחרי שאירגנתי לעצמי מין סיור וי.איי.פי של פי אחד: חוץ ממני היו שם רק נציגה של "תיאטראות", ועוד אחת של משרד היח"צ הרלוונטי. ובגלל שצריך להיות דביל גמור כדי לא לעשות את זה, כשהמקרין הודיע שהוא מוכן לתצוגת תכלית התיישבתי אחר כבודי במושב המרכזי־אבסולוטי של חן 1 המחודש - ואז ראיתי רצף של טריילרים בהקרנה דיגיטלית, ושמעתי אותו בדולבי דיגיטלי, והייתי מבסוט משהו טוטאלי. בכלל, הריג'קט היחיד שלי מהסיור כולו הוא שהמסכים עדיין קצת קטנים מדי. חוץ מזה, כבר אמרתי: רמת גן.

כשהייתי בן שמונה ראיתי בחן 1 את "אי.טי", וכשיצאתי מהאולם הייתי כל כך מאוהב ומשולהב ומועצב ששתקתי בפעם הראשונה זה שמונה שנים. כשישבתי 28 שנים אחר כך בדיוק באותו מקום, רק מול הטריילר של "הנסיך הפרסי" במקום סיפור האהבה הכי יפה שנכתב אי פעם על ילד וחייזר, הייתי מאושר בשביל מי שתמיד תהיה העיר שלי: הנה, שוב יש לה בית קולנוע נורמלי. אז בסדר, אני ושכמותי כבר לא יכולים להרשות לעצמנו לגור בה. אבל מבחינתי יש משהו פשוט נכון בזה שכשתגיע שעתה, אוכל לקחת את הבת שלי לראות סרט באולם שבתוכו גדלתי.

שלא תטעו, חברים: אין על יס פלאנט. אבל רבאק, אף אחד שנולד בתל אביב לא מפנטז לקחת את הקטנטונת שלו לסרט ברמת גן.