שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    זוהי זריחתה של השקיעה
    המופע המשותף של אנה לגונה ומיכאיל ברישניקוב אינו עוד מופע מחול, אלא חגיגה לגוף האנושי, שאינו כלה גם בגיל מבוגר. להיפך, הידע שהצטבר בו לאורך השנים הוא החומר המפעיל

    "לא הרבה שנים נותרו, כדאי לפחות שנהנה ממה שיש", אמר מיכאיל ברישניקוב בראיון לעיתון "New York Times" לקראת סיבוב ההופעות המשותף שלו עם הרקדנית אנה לגונה בארצות הברית ובכך, למעשה טמון סוד הקסם של המופע שלהם.

     

    מעבר להזדמנות יוצאת דופן למפגש עם שניים מגדולי הרקדנים בהיסטוריה, מה שהופך את המופע - שהציג אמש במרכז סוזן דלל בתל אביב ופתח את סיבוב ההופעות הישראלי - להנאה צרופה וחד פעמית, הם מידת הנדיבות, אומץ הלב והחכמה המפוכחת ששני המאסטרים האלה מרשים לעצמם להביא לבמה. לא רק שהגיל אינו מכשלה, במובנים רבים, הוא יתרון - ידע שנאגר והצטבר בגוף, לא נמחה. התובנות והקבלה, הם חומר מפעיל.   


    לגונה וברישניקוב. לא עוצרים (צילום: Bengt Wanselius)

     

    "שלושה קטעי סולו ודואט", הוא לא עוד מופע מחול, זו אבן דרך, הצצה נדירה, מתנה שמאפשרת למתבונן כניסה אל תוך נבכי האינטימיות של אומנות עילית. גוף כחומר משתנה, גבולות שנפרצים בכל פעם מחדש, תובנות שסוללות דרכים עוקפות לחסמים-לכאורה שמציב הזמן והכל בתנועה מתמדת.

     

    אמא רוסיה קמה לתחייה

    עוד לפני שברישניקוב עולה לבמה, כשהמסך רק נפתח כדי סדק, הלב עוצר פעימה בציפייה דרוכה. הוא פותח את הערב בעבודה שיצר עבורו הכוריאוגרף הרוסי, אלכסיי רטמנסקי, אשר עד לאחרונה ניהל את להקת הבולשוי.

    "ואלס פנטזיה" מחזירה את ברישניקוב במובנים שונים אל השורש. עקבותיה של מסורת המחול הרוסית, ממנה בא, מורגשים היטב ביצירה שנתפרה למידותיו.

     

    זוהי מחווה לאבי המוזיקה הקלאסית הרוסית, המלחין מיכאיל גלינקה, שעזב את אמא-רוסיה בעקבות שברון לב וחזר כדי לגלות שרגשותיו נגוזו. אחרי שנים ארוכות במערב, נדמה כי גם ברישניקוב מפוכח יותר, רגוע יותר, סוער פחות אבל מכוון עד הקצה. ויש משהו דווקא ברגש האצור, שמציף את הצופה עד להתפקע.

     


    ברישניקוב. כל מצמוץ הוא פספוס (צילום: Julieta Cervantes)

     

    האינטימיות של אולם סוזן דלל עושה חסד גדול עם הצופים. ניתן לראות בו מקורב את המאמץ, את הקמטים, את אגלי הזעה והשרירים המתוחים, את פרק כף היד שנפתח כמו פרח ואת רפרוף האצבעות המהיר שנע בעדינות כמו אדוות על מים. במקרים אחרים, זה יכול היה להיות בעוכריו של העומד על הבמה, אך בכל הנוגע לברישניקוב, כל מצמוץ הוא פספוס של רגע שלא יחזור. מידת העונג שהוא שואב מעצם התנועה עצמה, פשוט מדבק.

     

    פשטות מהפנטת

    הפסקה קצרה מאפשרת לקהל להחזיר נשימה רגע לפני שתיעתק בשנית, הפעם בזכות לגונה. את "סולו לשניים" יצר בעלה, הכוריאוגרף השבדי מץ אק, באמצע שנות התשעים לבלט קולברג. הקטע שנבחר, מלווה במוזיקה נפלאה של ארוו פארט ונוגע גם הוא בשברון לב, בחלל שנפער, בגעגוע. התנועה אקספרסיבית נואשת, כואבת, עוצמתית, לפעמים בוטה, לפעמים משתעשעת. יד מגרדת עכוז באובססיביות שנרגעת במהרה, רגליים מדמות רכיבה על אופניים, כפות ידיים משחקות מחבואים אחת עם השנייה.

     

    זוהי התחלת הסוף, אומרות הפנים. ברקע דמות גבר שמופיעה ונעלמת מן הבמה כמו רוח רפאים פעם ועוד פעם. נעל בודדת של אישה מונחת על הבמה. כסא שאיש לא יושב עליו מהדהד זיכרון, כמו נר התמיד. לגונה מהפנטת בפשטות הבלתי מתאמצת שלה. בפרפראזה למשפט של מרתה גראהם, אפשר לומר עליה ללא ספק שמרכז הבמה זז בהתאם למיקום שלה עליה. קשת הרגשות שהיא מבטאת היא פַּלֶטה אינסופית של צבעים. יש חששות וגעגוע, ייאוש ושמחה, שחרור ורוך ויש רטט ואור שְכַּבֶה ושוב נדלק כמו תקווה.

     

    זורם עם הגוף

    כל אחת מהעבודות שנבחרו לערב הזה בקפידה ובדיוק מרשים, מציעה עולם משלה. ביחד מתקבצות העבודות להלך רוח, תמונת מצב עכשווית ומהורהרת על החיים, נקודת מבט מפוכחת על הרגע הזה. לגונה וברישניקוב עושים כבוד לגיל שלהם בעיקר כיוון שהם לא מנסים ללכת נגדו. כמו בסולו-דואט המופלא "כעבור שנים", שיצר עבור ברישניקוב הכוריאוגרף הצרפתי וסולנה של להקת הניו יורק סיטי בלט, בנז'מין מילפייה.

     

    ברישניקוב פותח בסולו שהוא כמעט הצצה לחזרה שנערכת בינו לבינו. כל פוזיציה שהוא נעצר בה מציעה קווים ציוריים כמעט ואז, כשהוא כמעט יוצא את הבמה מוקרנת על המסך דמותו והוא חוזר. הדימוי והרקדן פוצחים בריקוד. הם מאתגרים אחד את השני, רוקדים ריקוד מראה, יוצרים קנון. ככה זה אולי כשמאסטר נכנס לחדר חזרות? העין לא יודעת במי להתבונן קודם. הצופה זוכה באופן נדיר להתבונן באותה התנועה בו זמנית, מזוויות שונות והתוצאה מרהיבה בפשטותה.


    ברישניקוב. משחק עם הצל (צילום: Julieta Cervantes)

     

    בסופו של דבר הרקדן על הבמה מנצח ומגרש את הדימוי או לפחות כך נדמה. אבל אז מהבהב על המסך בשחור לבן סרט ישן. ברישניקוב בן 17. הגוף הצעיר יורה רגליים וזרועות כמו חצים שלוחים ולרגע אתה כמעט מתפתה להתרפק. ברישניקוב מכסה את הדימוי בצל שחור וגדול. הוא מתבונן בו ודרכו, בזמן שעבר. המבט שקט, משתהה, גאה, מתריס. הוא רוקד עם נעוריו, נותן להם מקום לידו על הבמה.

     

    זה ריקוד של השלמה עם מה שכבר לא יהיה ועם מה שקיים. והיש אולי פחות נוצץ, אבל לא פחות מרשים. כפות הידיים שלו מדברות לא פחות מהפנים. התנועה אלגנטית, חדה ושופעת חיוניות. צריך הרבה אומץ וביטחון לעמוד על הבמה – מי שהיית ומי שהינך. אז נכון, ברישניקוב כבר לא בן 17 ועל הפירואטים הוא מוותר מראש, אבל האיש הזה הוא הריקוד עצמו.

     

    נועדו אחד לשניה

    את הערב נועלת עבודה נוספת של אק, שנוצרה במיוחד ללגונה ולברישניקוב. זהו דואט על זוגיות ארוכת שנים, על שותפות, על קווים מקבילים, על שברים, על התרפקות ותמיכה ודאגה הדדית. כמו בעבודות הקודמות, כך גם כאן, מציעים השניים פיסות חיים לא מיופייפות אבל יפהפיות. גם פה אין צער או רחמים עצמיים. גם פה, המסגרת צנועה לכאורה אבל בתוכה הכל רוחש.


    ברישניקוב ולגונה. זוגיות ארוכת שנים (צילום: Bengt Wanselius)

     

    על הבמה פרוש באופן אסימטרי שטיח לבן ועליו שולחן, שמחבר ומפריד בין השניים. הוא פושט ז'קט, היא זורקת נעליים ופתאום הכל פשוט ונינוח,

    טבעי ואנושי ומותר להתעייף ולכאוב ויש אחד את השני כדי לשמוח בגוף ולהשתולל ולהתגרות כי כל עוד הגוף חי, יש בו תנועה.

     

    לאורך השנים רקדו לגונה וברישניקוב עם פרטנרים שונים אבל נדמה שהחיבור המחודש הזה בנקודת הזמן הנוכחית, הוא אולטימטיבי. ביחד הם מציעים אירוע יוצא דופן בעצמתו, חוויה של פעם בחיים שחוגגת בתבונה וברגישות את הבגרות מבלי לשקוע למלנכוליה ובשום אופן מבלי לעשות להם הנחות. מי שקשה לו ההתמודדות עם פגעי הזמן, אולי ישאב מהאירוע הזה נחמה. עבור מי שאינו מפחד מעקבותיו של הזמן, הערב הזה הוא חגיגה של חיים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ברישניקוב ולגונה. צמד חמד
    צילום: Bengt Wanselius
    לאתר ההטבות
    מומלצים