המקל והגבר
בני העם הסורמי מסמלים את המעבר לבגרות ב"דונגה", טורניר קרבות בין לוחמים חמושים במטות ייעודיים. פבל וולברג והמצלמה שלו היו בדרום־מערב אתיופיה כדי לתעד אירוע שמאחוריו שנים ארוכות של מסורת, שזוכה למעמד מקודש למרות שהחוק אוסר לקיים אותו, ושנגמר עם סימנים כחולים של כבוד
העם הסורמי הוא השם שנתנה ממשלת אתיופיה ל־190 אלף איש הנחלקים לשלושה שבטי מרעה - שורי, מורסי ומאאן - וחולקים היסטוריה, תרבות וגם שפה דומה. הם הגיעו מאזור הנילוס, וכיום מתגוררים במחוז חצי עצמאי ומסוכסך בדרום־מערב אתיופיה, לא רחוק מהגבול עם קניה וסודן.
לשבטי דרום־מערב אתיופיה יש טקסי מעבר שונים ומשונים, שנועדו לבחון אם צעירי השבט הם כבר מבוגרים או רק ילדים פצועים קשה. ההאמרים, למשל, קופצים מעל שוורים. הניאגוטמים - האויבים המושבעים של הסורמים - נשלחים להילחם עם חבריהם בשוטים עד זוב דם, ואז נושאים את הצלקות כמו מדליות. וגם הסורמים, שחיים עם כל הנ"ל באזור שצריך להפוך בו לקשוח מהר מאוד, לא פטורים מזה.
טקס המעבר הראשון, מילדות לנעורים, כולל העלבות והשפלות קשות מזקני הכפר, אפילו הרעבה והצלפה עד גרימת צלקות. את הצלקות הבאות הם כבר ייצרו לעצמם, כדי לסמל את ההיסטוריה שלהם: הפעם ההיא שהם ניצחו בתחרות או הרגו מישהו, כאלה.
מגיל שמונה רועים הילדים־נערים את הבקר. בשביל לעבור מגיל הנעורים לבגרות ולזכות בחובות נוספים הם חייבים להשתתף ב"דונגה" - לחימת מקלות שהוצאה אל מחוץ לחוק באתיופיה לפני יותר מ־15 שנה, רק שלאף אחד לא אכפת. דונגה הוא בעצם שם המקל שממנו שאל הספורט הזה את כינויו, שהתרגום חופשי שלו הוא "הציוד של הג'נטלמן". מדובר ב־2־2.5 מטרים של עץ מקומי נוקשה, וכדי להדגיש את המטאפורה על הציוד והג'נטלמן, לפעמים הוא מעוטר בסמל פאלי בצד הכואב. אבל לא ממש צריך את המטאפורה הזאת: גם הציוד הטבעי של הג'נטלמן תלוי שם חופשי באוויר, כי רוב הלוחמים ערומים לחלוטין.
החברה הסורמית מכורה לדונגה ומקדשת אותה. כל התמודדות ("טאגין" בשפת המקום) נקבעת כמה חודשים מראש, ונמשכת כמה ימים. זקני הכפרים קובעים אותה לתקופה שלא צפוי בה מחסור באוכל - כדי שהמתמודדים יהיו חזקים ורעננים - וכן צפויים גשמים. כמו משחק כדורגל, קרב מקלות יותר מרגש את הצופים כשהאדמה בוצית וחלקלקה.
בכל טאגין מתחרים כ־50 לוחמים, שמייצגים כפרים וקבוצות חברתיות סורמיות מהסביבה. למה? בשביל טקס המעבר לבגרות, או בשביל כבוד, או כדי להרשים כלה מיועדת. הגברים נלחמים במקצים, והמנצח עובר לסיבוב הבא. יריבים לא יכולים להגיע מאותו כפר אלא רק מקבוצה שמוגדרת כאויבת - כזאת שעם בנותיה יכול הלוחם להתחתן. הקרב עצמו נקרא "סאגין", והמשמעות שלו היא התמודדות טקסית בין שני גברים. המטרה היא להפיל את היריב, ולגרום לו לדמם או לוותר. השופט הוא בדרך כלל האיש הכי זקן בסביבה.
חלק מהמתמודדים בטאגין חובשים קסדות סל, ואחרים קסדות מרופדות בכותנה. יש גם מגיני ידיים מנצרים, והביישנים והעשירים לובשים כיסוי חלציים מעור נמר. אין המון חוקים: אסור להכות בראש או להרוג, אבל לא מעטים מתו מדימומים פנימיים כתוצאה ממכות לבטן. זה לא ספורט לאתלטים של סוף שבוע.
כמו בהרבה ענפים אחרים, גם במקרה של הדונגה פגמו הקלאצ'ניקובים ברוח הספורט: ב־30 השנים האחרונות הוברח הנשק הזה מסודאן למחוז מושבם של הסורמים. בתחילה השתמשו ברובים בשביל להגן על הבקר היקר מגנבות, אבל היום כבר לא נדיר שאירוע דונגה מוכרע באמצעות ירי של איזה מפסיד או מהמר עצבני. כנראה שזה גם ישפיע על הסיכויים לחוזה עם ESPN.
לסאגין מתייחסים ברצינות מוחלטת, כמו למלחמה, למרות שהקרב נוטה להסתיים ברוח טובה אחרי מכה אחת או שתיים. לעיתים מוכרז תיקו, ולא מעט קרבות מוכרעים עקב הפרת הכללים הספורים. וכמו במשחק ילדים, המטרה האמיתית כאן היא ההשתתפות ולא הניצחון: לעמוד נטול מורא מול המוט של היריב שלך ולא למצמץ. אם עשית את זה, לאף אחד לא באמת משנה מי ניצח ומי הפסיד. ברור שאלוף הטורניר נישא על כתפי חבריו, וברור שהוא מקבל מחצלות מתנה מנשות החמולה של אשתו וסיכוי לא רע עם האחיות של היריבים שלו. ועדיין, אין כאן קידום חברתי של ממש: כל הניצחונות בעולם לא יעזרו לסורמי אם אין לו כמות מכובדת של פרות.
לפנייה לכתב/ת 
