האישה הזאת חייבת למות

רם אורן, יליד 1936, היה שנים רבות עיתונאי בכיר. ספרו הראשון "פיתוי" ראה אור ב-1994. עוד מספריו: "משחק מכור", "אות קין" ו"ילד אחד יותר מדי". כל ספריו (24) היו רבי מכר בישראל.

ספרו החדש "סילביה" (הוצאת קשת) מגולל את סיפור חייה ומותה של סילביה רפאל, אחת מסוכנות ה"מוסד" הנועזות ביותר

א. מזימת רצח

תשעת הגברים נשאו אקדחים טעונים בחגורותיהם. הם היו שחורי שיער, כהי עור ופניהם נוקשים. על השולחן שסביבו ישבו היו מונחים כמה צילומים צבעוניים. כל אחד מהם לקח לידו צילום ונעץ מבט בדמות המצולמת, אישה תמירה כבת ארבעים, בחליפה אלגנטית, שיצאה מפתחה של חנות אופנתית במרכז אוסלו, בירת נורווגיה, ובידה תיק קניות שנשא עליו את שם החנות: "סטים וסטורם".

רם אורן. הרב מכר הבא?

ניכר היה שהצילום צולם מרחוק, בעדשה מגדלת, אבל למרות המרחק ניכרו היטב תווי פניה של האישה. היא הייתה יפה, נינוחה ותנועותיה בטוחות. לא נראה היה שמשהו מטריד אותה, ודאי לא החשד שמישהו עוקב אחריה או מצלם אותה בחשאי.

בראש השולחן ישב עלי חסן סלאמה, גבר מתולתל שיער ויפה תואר, בן שלושים ושבע. האנשים מסביבו הבינו שהצילום שראו קשור לסיבת בואם לשם. הם ציפו להסבריו של המפקד.

"זוהי סילביה רפאל", אמר סלאמה.

שמה היה מוכר להם היטב אף שאיש מהם לא פגש אותה מעולם. הם דיברו עליה לא פעם בהערכה ובפחד. הם ידעו שהשתתפה בחיסולם של רבים מחבריהם.

"האישה הזאת חייבת למות", פסק המנהיג בקול חד.

איש מהנוכחים לא הניד עפעף. רובם ככולם עסקו במוות כבר שנים. הם היו רבי-אמן בחיסולי אנשים וההתנקשות בחייה של סילביה הייתה מבחינתם עניין של מה בכך.

עלי חסן סלאמה היה קצין המבצעים של "ספטמבר השחור", אחד מארגוני הטרור האכזריים והמסוכנים בעולם. הוא פיקד על מבצעי חבלה שהפילו קורבנות ישראלים ויהודים רבים. הוא גם יזם את רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ופיקח על הפעולה שכבשה כותרות ראשיות בכל העולם.

כשהארגון שלו היה בשיא פעילותו נישא עלי על גלי הערצה שעליהם חולם כל מנהיג טרור. הוא הפגין יכולת של חשיבה מקורית, תושייה, אומץ, נחישות וכושר מנהיגות. אנשיו היו כרוכים אחריו ונכונים לעשות כל מה שיטיל עליהם. הוא היה סמל למאבקם של הפלשתינים ויאסר ערפאת, מנהיג הפת"ח, שבמסגרתו פעל "ספטמבר השחור", הצהיר בכל הזדמנות כי עלי ממלא את כל ציפיותיו. הוא קרא לו "בני".

עלי סלאמה היה לא רק מנהיג בזכות עצמו. הוא נהנה גם מן המוניטין של אביו ששמו נישא בהערצה בפי

פלשתינים רבים מאז שנות השלושים של המאה העשרים. האב, חסן סלאמה, שנהג להסתובב בין אנשיו כשחגורות של כדורי רובה מצטלבות על חזהו ושני אקדחים צמודים לחגורתו, נמנה עם מנהיגיהם הבולטים של ערביי ארץ ישראל והיה מבני חסותו של המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל חוסייני, שתמך בהיטלר ובהשמדת היהודים.

בעידודו ובתמיכתו של המופתי הוביל חסן סלאמה את ערביי ארץ ישראל למלחמת חורמה ביהודים עוד לפני פרוץ מלחמת העצמאות הישראלית וגם בשלביה הראשונים של המלחמה. הוא היה מפקד מנוסה, חכם ורב-תחבולות, שתקף מטרות יהודיות באזור המרכז. את המפקדה שלו מיקם בבניין מבוצר בלב העיר הערבית רמלה, משם שלט על בסיסי פעולה ביפו, בטייבה ובטול כרם.

בעיני היהודים בארץ ישראל הוא סימל הרס וכיליון. הם הבינו שכל עוד הוא חי, יסב חסן סלאמה צרות צרורות. מותו היה מטרה מועדפת, דחופה וללא תחליף, ולשם מימושה נערכו בחשאי חיפושים אחריו. כשהוברר שהוא שוהה תכופות במפקדה שלו ברמלה, תקפו לוחמים יהודים את הבניין אבל לא הצליחו לחדור לתוכו ולהרוג את המנהיג המבוקש. בסופו של דבר, בכוחות מתוגברים, תקפה חטיבת "גבעתי" את המפקדה.

שלושים ותשעה מאנשיו של חסן סלאמה נהרגו. הוא עצמו לא היה שם, אבל נהרג לבסוף בקרב על ראס אל עין. בנו ויורשו היחיד, עלי סלאמה, היה אז בן תשע. בהתבגרו נשבע לנקום את מות אביו ולגרש את היהודים מן הארץ. הטרור היה הדרך שלו לעשות זאת.

עלי היה מחבל אינטליגנטי וערמומי, קשוח ואכזר, שעמד מאחורי חטיפות מטוסים והטמנת מלכודות מוות לישראלים חפים מפשע. הוא שיגר מחבלים לפיגועי ראווה בישראל ושם קץ לחיי יריבים פוליטיים. היה לו ברור שה"מוסד" יעשה הכול כדי לעצור בעדו, אבל הוא השכיל לחמוק מאנשי-הצללים שנשלחו לאתרו, הצליח לטשטש את עקבותיו, לעטות תחפושות, לדלג ממקום מסתור אחד למשנהו בדיוק כשהישראלים סברו שהצליחו לסגור עליו.

עלי רחש שנאה תהומית ל"מוסד" על ששליחיו שמו קץ לחייהם של בכירי "ספטמבר השחור" באירופה, כמעט כולם ידידיו האישיים. פעמיים בלבד הצליחו מחבלי "ספטמבר השחור" לפגוע באנשי ה"מוסד" כפעולת תגמול. ההדים שעוררו פעולות אלה בעולם היו דלים, או בלתי קיימים, בהשוואה לפעולות החיסול של ה"מוסד", שזכו להבלטה בכלי התקשורת.

חשוב היה לארגון הטרור לשקם את תדמיתו הנשחקת. חשוב היה לעלי סלאמה להכות בישראלים במקום שיכאיב להם במיוחד. הוא חיפש דמות ישראלית שפגיעה בה תכה גלים ברחבי העולם. סילביה רפאל הייתה בעיניו הבחירה האידאלית.

עלי סלאמה ידע שמותה של סילביה רפאל לא רק יגרום זעזוע ל"מוסד", אלא גם יסב סיפוק עצום לכל שרידי "ספטמבר השחור", שאיבדו בזה אחר זה את מפקדיהם ועמיתיהם בפעולות של ה"מוסד".

"זה לא יהיה כנראה מבצע מסובך מדי", אמר, "אנשינו עקבו אחריה כמה שבועות באוסלו. הם גילו שהיא מסתובבת בעיר בלי מאבטחים, וכנראה גם ללא נשק אישי. היא לא חושדת שמישהו מאיים על חייה". הוא הודיע כי ירכיב בקרוב את החולייה שתחסל את סילביה. "אקח את האנשים הטובים ביותר", הבטיח, "הם לא יעשו טעויות".

ההכנות למבצע החיסול הושלמו במהירות. דיפלומטים לובים, ששירתו במסירות את עלי וארגונו בימים שבהם טווה את רשתו על פני כל אירופה, הבריחו למענו בדואר דיפלומטי אקדחים לנורווגיה והחביאו אותם במקום סתר.

עלי סלאמה קבע את מועד הפעולה לראשית הקיץ, עם הפשרת השלגים. הוא הניח שכאשר מזג האוויר ישתפר, תרבה סילביה לצאת מביתה. בנסיבות אלה ההתנקשות בחייה אמורה להיות עניין פשוט ומהיר. ארבעת המחסלים נבחרו בקפידה. לכולם היה ניסיון בפעולות חבלה סבוכות. הם הגיעו לאוסלו בטיסות מיעדי ביניים באירופה ודרכוניהם המזויפים הוחתמו על ידי שוטרי ביקורת הגבולות, שלא חשדו במאום.

אנשי הצוות שכרו חדרים בבתי מלון נפרדים וסיירו יומיים באוסלו כדי לבחון את נתיבי הפעולה והמילוט. ההוראות שקיבלו היו פשוטות ומדויקות: אחרי חיסולה של סילביה הם יתפזרו במהירות ליעדים באירופה, חלקם ברכב והאחרים בטיסה.

לאחר שהשלימו את הסיור בעיר הם נזהרו שלא לבלוט בשטח, נמנעו מלשוחח בטלפון, הסתגרו בחדריהם, הסתפקו בכריכים והקדימו לישון. כשהתקרב מועד החיסול, אספו את האקדחים ממקום הסתר שבו הטמינו אותם אנשי השגרירות הלובית והחליטו לארוב לסילביה בגן ציבורי ליד ביתה. כשתצא מן הבית, יפתחו עליה באש וישאירו אותה מוטלת על הקרקע ללא רוח חיים.

הם היו בטוחים שהמשימה שלהם תוכתר בהצלחה.

מתוך "סילביה", מאת רם אורן. הוצאת קשת