שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הלו, נוימן
    עדי נוימן היא קצת כמו מדינת ישראל: יפהפייה, עובדת קשה כדי להשיג את המטרות שלה ומלאת כוונות טובות. אבל איפשהו בדרך העניינים נוטים להסתבך לה בתחום ההסברה. ועם זאת, שיחה על אייס קפה (וחביתה משלושה חלבונים) לגמרי גרמה לנו להתאהב בה

    עדי נוימן נראית כמו חייזר ברחוב התל אביבי ההומה שבו קבענו להיפגש. חייזר מאוד יפה, כמובן - גבוה, רזה וזוהר להפליא, חמוש בשמלה בצבע אדום־בורדו ששווה למות בשבילה - אבל בכל זאת, חייזר. אם היא לא הייתה עדי נוימן, אפשר היה לחשוב בטעות שמדובר באיזו נציגה ממשלחת אירופאית של דוגמניות, שעלתה על המטוס לישראל במקום על המטוס למילאנו.

     

    כל זה, כמובן, עד שהיא פותחת את הפה והישראליות נשפכת ממנה בקצב מסחרר: "תראי, כל הלילה עקצו אותי יתושים!", היא מושיטה את היד האכולה שלה ועל הדרך לוקחת לי שלוק מהקפה הקר. "ביליתי את הלילה אצל חברה ביפו, ונראה לי שהייתה לי איזו תגובה אלרגית שגרמה לי לישון 15 שעות". דוגמנית זרה? פחחח. תשכחי מזה, היא לגמרי משלנו.

     

    נוימן, בת 27, נמצאת בביקור של שלושה שבועות בארץ. עשרה ימים קודם לכן היא הגיעה לכאן כדי לצלם קמפיין חדש למותג הלבשה תחתונה. אחרי שלושה ימים היא חזרה למקום מושבה ב־11 השנים האחרונות, ניו יורק, ותוך שבוע שבה אלינו, הפעם לטובת החתונה של אחת משתי החברות הכי טובות שלה, גילי סער, שאותה הכירה לפני 11 שנים דרך הצלם אופיר קדמי. "זו הפעם הראשונה בשלוש השנים האחרונות שאני באה לכאן לתקופה כל כך ארוכה ואני נורא מתרגשת, גם מהחתונה של גילי וגם מהחופש. פיניתי את הדירה שלי בניו יורק, שמתי את כל הדברים שלי באחסון ובאתי לנוח קצת, לקחתי את הקיץ הזה כדי להירגע".


    "אני לא רוצה להיות סתם משהו יפה, אני רוצה ליצור דברים יפים"

    צילומים: גיא כושי ויריב פיין

     

    אבל היא לא באמת נחה או נרגעת: על הדרך היא תספיק להשתתף גם בפסטיבל המוזיקה של "פלאפון", שבו היא צפויה לשמש דווקא על תקן די.ג'יי במשאית של מותג הגברים "AXE" - תחביב חדש שלה בשנה וחצי האחרונות ("אני הולכת לתת להם סט של הלייף"). לפני כחודשיים הנחתה נוימן יחד עם עוז זהבי את תכנית הריאליטי האינטרנטית של חברת האופנה "TwentyFourSeven". את כל אלה היא עושה במקביל לחיים העמוסים שלה בניו יורק, שכוללים לא רק קריירת דוגמנות מצליחה שמטיסה אותה מסביב לעולם, אלא גם ניהול של רשת בגדי תינוקות שהקימה יחד עם אחיה, אדם, וכאמור קריירה חדשה בתור תקליטנית.

     

    איך התחיל כל העניין הזה של התקלוט?

    "היה לי פעם חבר תקליטן ומאוד אהבתי את התחום. בשיא המיתון בניו יורק, כשבקושי הייתה עבודה, לקחתי קורס בבית ספר לתקלוט. הבנאדם שלימד אותי לתקלט הוא היום המפיק המוזיקלי שלי, שסוגר לי את כל העבודות בחו"ל. הופעתי במיאמי, והיה לנו עכשיו משהו בסנט פיטרסברג שהיינו צריכים לבטל בגלל החתונה של גילי".

     

    טוב, לא באמת חשבנו שהיא הצליחה לטפס לפסגת תעשיית הדוגמנות העולמית בזכות מנוחה רבה ורגיעה: "לא טוב לי להיות משועממת", היא מסבירה, "Idle Hands are the devil's playground (העצלנות היא מגרש המשחקים של השטן, ח"ג), כמו שאומרים".

     

    כן, אבל מאיפה יש לך כוחות?

    "האנרגיות שלי מגיעות מאמא שלי, אנחנו נשים אנרגטיות במשפחה".

     

    נשאר לך גם קצת זמן פנוי לדברים אחרים?

    "מוצאים את הזמן גם לדברים אחרים, חייבים למצוא זמן. הרבה שנים רצתי ממקום למקום ונתתי לגורמים מבחוץ לשלוט בזמן שלי, אבל היום אני לומדת לקחת את השליטה לידיים. חוץ מזה, בתעשיית האופנה בניו יורק יש הרבה חופשים - שלושה שבועות בכריסמס, חודש בקיץ, מלא סופי שבוע ארוכים של ארבעה ימים, אז מוצאים את הזמן".

     

    "אני לא רוצה להיות סתם משהו יפה"

    נוימן פרצה לחיינו לפני כמעט 12 שנה. היא נולדה בירוחם, בת לשני רופאים שהתגרשו כשהייתה בת ארבע. אמה לקחה אותה ואת אחיה לחיות בארה"ב ושבה איתם לארץ, לקיבוץ ניר עם, כשעדי הייתה בת שמונה, ובהמשך עברו לכפר סבא. כשנוימן הייתה בת 15, היא התמודדה וזכתה בתחרות "נערת השנה". אחרי

    הזכייה היא הוחתמה ב"יולי מודלס" (שם היא מיוצגת עד היום) ובגיל 16 מצאה את עצמה מדגמנת בפריז ובלונדון. הקריירה הבינלאומית שלה הובילה אותה לא רק לגור לבדה בניו יורק לפני גיל 17, אלא גם לככב בקמפיינים של כל מותג בינלאומי שניתן להעלות על הדעת: "ויקטוריה סיקרט", "קלווין קליין", "לוריאל", "מיו מיו", "פנטן", רשת בתי הכלבו "ניימן מרקוס" - ולהופיע על השערים של מגזיני האופנה הנחשבים בעולם, כמו "Elle", "ווג", "מארי קלייר" ו"קוסמופוליטן". בארץ היא עשתה קמפיינים ל"קסטרו", "דן קסידי", "דלתא" ועוד.

     

    "11 השנים האחרונות היו שנים של המון ריצות, כמו שנראים החיים הטיפוסיים בניו יורק. לדעתי, הצד הבעייתי של דוגמנות הוא שזה מקצוע שלא משנה כמה את מתפתחת בו, איפשהו את עדיין עומדת במקום. את כל הזמן עושה דברים למגזינים יותר נחשבים ולמעצבים יותר נחשבים, אבל אין באמת תנועה קדימה".

     

    אז מה, את מרגישה שמיצית?

    "הייתי אומרת שמבחינת קריירה יש עדיין לאן לשאוף, אבל מבחינה אישית אפשר לומר שאני מחפשת כיוון אחר. כל העניין של התקלוט הוא סוג של חיפוש ובדיקה. זה נותן לי איזשהו סיפוק מיידי - את שמה שיר ורואה מולך נהר של אנשים מאושרים עד הגג. תקלטתי במועדונים כמו 'One Oak' ו'אבניו' (שניים מהמועדונים המובילים בניו יורק, ח"ג). יש לי מזל שאחרי הרבה שנים בניו יורק וגם כי אני דוגמנית, יוצא לי להסתובב עם הרבה מבעלי המועדונים והחברים הכי טובים שלהם. אז הבעלים של ה'אבניו' הציע לי לתקלט אצלו, ושבוע אחרי, כשהרגשתי מוכנה, כבר היה לי תקלוט סגור".

     

    מלבד הקשיים הברורים מאליהם, לדוגמנות יש גם לא מעט צדדים חיוביים: כשאני מזכירה את המילה "שופינג", נוימן מניפה את אחת הרגליים הארוכות שלה ומציגה לי נעלי עקב שהייתי מוכנה לתלוש כמה איברים פנימיים תמורתן. "זה של מארק ג'ייקובס, וזה", היא מצביעה על התיק שלה, "של סטלה מקרטני. את הצמיד הזה קיבלתי עכשיו במתנה מאנשים ב'דיוויד יורמן'. אני זונת מותגים".  


     

    גם אני, רק שהמותגים שלי הם "זארה" ו"מנגו".

    "'זארה' עושים דברים מהממים. תראי, היום אני עושה פחות שופינג. לפני כמה שנים גנבו לי מזוודה קטנה עם בגדים בשווי 18 אלף יורו, וקיבלתי פרופורציות אחרי התקרית הזו. לפני כן הייתי מבזבזת המון כסף על בגדים. אני עדיין קונה מותגים, אבל עושה את זה במידה. אני מאוד אוהבת את הדברים של סטלה מקרטני".

     

    תוסיפי את מקרטני לרשימה ארוכה של שמות גדולים שנקשרו בשמה של נוימן במסגרת חייה הזוהרים והמלתחה מעוררת הקנאה שלה: מדורי הרכילות דיווחו

     שהיא זו שהכירה בין בר רפאלי ללאונרדו דיקפריו, שהיא יצאה לבלות ערב אחד

     עם ברוס ויליס, שהיא לומדת במרכז הקבלה עם מדונה ומתקלטת במסיבות של סלבס כמו קייט הדסון, שאפילו ביקשה ממנה שיר מיוחד. אבל את כל אלה אין סיכוי שתשמעי מנוימן עצמה. למה? ניים דרופינג זה כנראה הדבר שהיא הכי מתעבת בעולם: "לא תשמעי ממני אף שם", היא מזהירה.

     

    למה בעצם? אני במקומך הייתי משוויצה.

    "אני לא הייתי רוצה שאף אחד יעשה את זה לי. אם אני מסתובבת איזה ערב עם חבורת ישראלים בניו יורק ואני נפתחת וכיף לי, לא בקטע שלי שיחזרו לארץ ויספרו הכול. אני כן נפתחת ובוטחת באנשים, אבל גם יודעת לשמור על עצמי".

     

    אז זה לא נכון שהכרת בין בר וליאו?

    "לא הייתי שם ברגע שהם הכירו, עזבתי ארבע שעות לפני. הייתי בין שלושת האנשים שגרמו לסיטואציה להיות אפשרית, זה כל הקרדיט שאני יכולה לקחת לעצמי. אני מכירה את בר עוד מהצילומים הראשונים שלה ב'קסטרו'".

     

    ומה לגבי ברוס ויליס?

    "הייתי בהקרנה של הסרט שלו וישבתי במקרה כמה כיסאות לידו. הלכתי עם ידיד שלי, שהוא אחד הסוכנים שלו".

     

    את מדברת איתי על סטלה מקרטני וברוס ויליס. את קולטת בכלל שאת, עדי הקטנה מישראל, נמצאת כל הזמן סביב האנשים האלה?

    "שמעי, בסופו של דבר אלה רק אנשים, והמקצוע שאנחנו עובדים בו הוא מקצוע מתוקשר. זה תסמין, זה לא העניין. אז כן, סטלה היא מעצבת מדהימה, ומעצם היותה מעצבת מדהימה היא התפרסמה. הפעם הראשונה שעבדתי איתה הייתה כשהייתי בת 17 והיא עיצבה תיקים ל'קלואה'. בהמשך הסוכנוׄת שלי מלונדון הזכירו לה אותי, התחלתי לעבוד איתה ומשם זה התגלגל".

     

    איך בכלל נשארים עם שתי רגליים על הקרקע במצב כזה?

    "הרבה מזה הגיע מהחינוך מהבית. גם לימודי הקבלה בשנתיים האחרונות מאוד עזרו".

     

    ואיך את שומרת על השורשים הישראליים?

    "וואו, על זה לא צריך לשמור, זה פשוט נמצא אצלך. לפעמים אני צריכה לתפוס את עצמי ולהרגיע, להזכיר לעצמי שאני לא בישראל. בהתחלה היו לי רק חברים ישראלים, היום יש לי גם אמריקאים. בדיוק לפני שבאתי לכאן, עשיתי מסיבת פרידה מהדירה שלי באיסט וילג' והזמנתי רק 25 איש, שהם החברים הכי טובים. פתאום קלטתי ש־15 מתוכם ישראלים והשאר אמריקאים. אין לי גם

     הרבה חברים מתוך התחום. זה לא בקטע של שיפוט של התחום או משהו, אני פשוט חושבת שבחיים האמיתיים אני יכולה לבטא את עצמי יותר. יש לי ארבע חברות ממש טובות שהן גם דוגמניות, אבל רוב הדוגמניות מסתובבות בחבורות של 30-20. אני פחות מוצאת את עצמי בחבורות האלה. פעם הייתי מסתובבת איתן, היום כבר לא".

     

    יש לך גם חברות שלא נראות כמו דוגמניות?

    "יש לי חברות שלא קשורות לתעשיית האופנה בשום צורה, אבל אני עדיין חושבת שהן מדהימות ביופיין. אני חושבת כרגע על החברה הכי טובה שלי מגיל שנתיים, ויש לי עוד חברות טובות שהן לא בהכרח דוגמניות, כמו שרי שביט ורונה־לי שמעון. הן מתוחכמות ומבריקות ומוצלחות והכי מהממות בעולם בעיניי".

     

    בנות לא מרגישות מאוימות ממך?

    "אני חושבת שבגלל האופי שלי, זה לא קורה. להרבה דוגמניות אין יותר מדי חברות בנות, אבל אצלי זה לא ככה. אני לא רוצה להיות סתם משהו יפה, אני רוצה ליצור דברים יפים, ליצור קשרים יפים עם אנשים. יש לי חיבור גדול לאסתטיקה וליופי, אבל זה לא כל מה שחשוב".

     

    "פיטנס זה שם. כאן זה אופנה, סוויטי"

    כשיושבים מול דוגמנית - במיוחד מול אחת כמו נוימן, שנמצאת כל כך הרבה שנים בתחום - קשה שלא להעלות סוגיות שחוקות כמו דיאטות ורזון קיצוני. בדיוק כשאני עומדת לשאול אותה על הנושא, נוימן מבקשת מהמלצרית להביא לה ארוחת בוקר שמורכבת מחביתה משלושה חלבונים ("בלי הצהוב"), לחם וסלטים.

     

    אז דוגמניות באמת אוכלות, הא?

    "שמעי, דוגמניות שלא אוכלות לא שורדות הרבה שנים בתחום. זה מחיר כבד שהגוף משלם. אם את נותנת לגוף שלך תזונה שלא מתאימה לו ואת כל הזמן לא מרוצה ומתעסקת בזה, אז פעם בכמה זמן את נופלת ואוכלת בלי סוף. וזו בעיה בניו יורק ובתעשייה העולמית בכלל, שבה אין מקום לתזוזות במשקל. אם לקוח מאיטליה שלא ראה אותי חצי שנה סוגר איתי לצילומים, הוא סומך עליי שאגיע בדיוק כמו שהגעתי לפני חצי שנה. אני לא יכולה להגיע במידה אחרת".

     

    איך עושים את זה?

    "עובדים קשה: אני הולכת לחדר כושר פעמיים בשבוע בשבע וחצי בבוקר, ואם אפשר עושה גם יוגה פעם בשבוע. אני עובדת עם מאמן אישי על תנועות שמאריכות את השרירים ועל תרגילי משקולות, עושה חימום של אצנים והרבה תרגילים שאנשי כושר רציניים עושים, אבל בחצי משקל. חוץ מזה, אני שומרת ושמה לב מה אני

     אוכלת אחרי שמונה-תשע בערב, זה ממש חשוב. כל עוד את משתדלת לא לצרוך הרבה פחמימות באמצע הלילה, את בסדר. במשך היום זאת לא בעיה, הגוף צריך פחמימות. אני גם אוכלת הרבה ביצים.

     

    אבל את חייבת לעשות את זה בשיטה שבה את לא מרגישה שאת כל הזמן מפסידה, כי אם תרגישי שאת מקפחת את עצמך, לא תחזיקי מעמד. למדתי את זה בדרך הקשה. בגיל 25 השתנה לי הגוף בפעם הראשונה. כל החברות הדוגמניות שלי אמרו לי מה לעשות, עם כל מיני דיאטות פסיכיות: יומיים לפני צילומים לשתות רק תה, או לעשות את דיאטת ה'סירופ מייפל' (דיאטה שמורכבת משייק של מייפל, מיץ לימון ופלפל שחור בלבד. ביונסה נוהגת לעשות אותה לעתים תכופות, ח"ג). הצלחתי להחזיק בזה משמונה בבוקר עד שמונה בערב. זה לא הגיוני מבחינתי להרעיב את עצמי. הסוכנוּת שלי בניו יורק לא הייתה מתנגדת אם הייתי מורידה איזה שניים-שלושה קילו, אבל אני לא רואה בזה צורך".

     

    אז את מרוצה מאיך שאת נראית?

    "אני לא חושבת שיש בחורה שאין לה אישיוז עם הגוף שלה, אבל יש לי יתרון גדול: כשאני נכנסת למקומות האלה, נניח כשאני הולכת ברחוב ומרגישה שמנה, אני יכולה להזכיר לעצמי - אלוהים, זה הולך להישמע סופר־שחצני, אבל זו ממש לא הכוונה - שרוב הבנות שמסתכלות עליי חושבות שאני רזה וזה גורם להן להרגיש שמנות. אני לא מרגישה שמנה כמו שאני מרגישה שאני לא בכושר וחושבת איך נתתי לעצמי ליפול ככה.

     

    "אנחנו, הנשים, דפוקות. אני יכולה לשבת בחדר עם חמש דוגמניות אחרי צילומים, כל אחת יותר כוסית מהשנייה, ואחרי שאנחנו אוכלות שני משולשי פיצה, כל אחת יושבת עם היד על הבטן, מלאה ברחמים עצמיים. היום זה קורה לי פחות. כשהייתי יותר צעירה הייתי יותר רגישה לזה. זה עניין של התבגרות. לפני איזה חודשיים הייתה לי ג'ננת מוח: הייתי כבר חצי שנה רווקה, התחלתי לצאת עם בחור חדש והחלטתי שאני לא בכושר. זה נקרא 'Skinny Fat' - מצב שבו את מאוד רזה אבל לא חטובה. החלטתי שזה מה שאני והתחלתי ללכת לחדר כושר ארבע פעמים בשבוע ולעשות יוגה. אחרי חודש הסתכלתי בראי, הצוואר שלי נראה כמו משולש והיה לי שריר ענק בזרוע. ניפחתי את עצמי כמו מפגרת. נכנסתי לסוכנות ואמרו לי 'מה עובר עלייך? מה עשית לגוף שלך?'. הסוכנת שלי אמרה לי: 'רוצה להיות דוגמנית פיטנס? כי פיטנס זה שם. כאן זה אופנה, סוויטי'. אז נרגעתי".

     

    לאחרונה נשמעים כל מיני קולות בתעשיית האופנה שדורשים למגר את הרזון הקיצוני של הדוגמניות. את מרגישה את זה?

    "הכול תלוי בלקוח. לפני שנתיים, למשל, עשיתי קמפיין לבגדי הים של 'גאפ', והם התקשרו לסוכנות ושאלו אם אני מאשרת להם 'להשמין' אותי קצת בפוטושופ, כי נראיתי להם רזה מדי לקהל שלהם. זה גם תלוי במי עושה את הבחירה בדוגמנית. יש המון הומואים בתעשיית האופנה - ואני לא אומרת את בקטע של ביקורת, אלא רק מציגה את העובדות הטכניות - שנמצאים בתפקידים מאוד בכירים ומטבעם נמשכים למראה היותר נערי. יש גם כאלה שמעדיפים מראה יותר נשי".

     

    הפסדת פעם עבודה בגלל שהיית "שמנה מדי"?

    "תחשבי שבניו יורק יש בכל רגע נתון 2,000 דוגמניות עובדות שחיות מהמקצוע, לא כולל אלה שעדיין לא מצליחות להתפרנס רק מדוגמנות ועושות גם דברים אחרים. אז אם את לקוח שמחפש מראה מאוד ספציפי, את יכולה למצוא מישהי שמתאימה בדיוק למה שאת מחפשת. רוצה מישהי ששוקלת חמישה פאונד פחות ממני? תמצאי אותה. התחרות היא מאוד יומיומית ואת צריכה לשמור על המקום שלך".

     

    Lost in translation

    בזמן שבתעשיית האופנה בניו יורק כולם מכירים אותה בתור "Adi" ("אני העדי הדוגמנית היחידה בניו יורק, אז לא צריך שם משפחה"), בארץ הדברים נראים מעט אחרת. החברות שלה למקצוע, כמו רפאלי, אסתי גינזבורג וגל גדות, מביאות הרבה נחת לישראל, למרות שאם מסתכלים על העובדות בשטח, מגלים שהיא עובדת יותר מכל אחת מהן (נסו לחפש את השם שלה באנגלית בגוגל). נוימן לא ממש רואה את זה ככה: "קודם כל, כל הכבוד שידעת לאיית את השם שלי נכון באנגלית. ישראלים תמיד כותבים Adi Noyman ואומרים שיוצאת להם איזו שחקנית פורנו. כותבים את זה Neumann. חוץ מזה, אני מרגישה שמאוד מפרגנים לי בארץ. תמיד כיף לי לחזור הביתה לשבוע-שבועיים, וגם נורא כיף לי לחזור לניו יורק, לתוך השאנטי וחיי היומיום".

     

    את מרגישה בתחרות מול בר?

    "לא, יש לנו מראה מאוד שונה ואנחנו לא פונות לאותו הקהל. בחברות שמעסיקות את בר לא יסתכלו על מישהי כמוני - הם אוהבים מישהי שזופה, בלונדינית, מקומרת. אני מייצגת משהו הרבה יותר אגרסיבי, רוקיסטי, וטוב שכך. כשחייתי עם גילי בפריז, היו פעמים שהיינו מועמדות לאותן עבודות - אנחנו לא נראות אותו הדבר, אבל כן מייצגות אותו סגנון בלוק שלנו. תלוי גם איזה סוג של נשיות מדבר אליך. בסופו של דבר מי שבוחר את הדוגמניות, בין אם הוא גיי או סטרייט, בוחר בנות שהוא נמשך אליהן או חושב שאנשים יימשכו אליהן".


     

    ייתכן שהחזות התקשורתית של נוימן בארץ מוערכת פחות מזו של רפאלי וגדות בגלל הנטייה שלה לחשבן פחות לכולם ולהגיד מה שבא לה. אלוהים יודע שלא היו חסרות לה תקריות מביכות בישראל: בשנה שעברה היא השתתפה בגרסת ה־VIP של "האח הגדול", ולא רק שהסתבכה כשדיברה בשידור על סמים קלים ועשתה תנועת עישון בזמן שלבשה מדי צה"ל (שמעולם לא לבשה בעולם האמיתי, אגב, משום שלא התגייסה), אלא גם כיכבה בסרטון הידוע לשמצה שדלף לרשת, שבו גילינו כולנו שהיא לא לובשת תחתונים.

     

    מה גרם לך לעשות את "האח הגדול"?

    "קודם כל, התכנית תרמה כספים למטרות טובות שאני מאמינה בהן. גם אנחנו קיבלנו תשלום, ואני בסך הכול ביזנס וומן. אבל הדבר שהכי קנה אותי זה האתגר. אני אישית חושבת שנכשלתי בו, כי לא הצלחתי לשמור על הפה הגדול שלי. הסקנדל עם עישון הסמים הקלים מאוד השפיע על ההורים שלי ועל המשפחה. אני הייתי בתוך הבית ולא קיבלתי את הבום הגדול, אבל ההורים שלי, שהם רופאים בבית חולים, וסבתא שלי - הם לקחו את זה מאוד קשה. עשו מזה כזה רעש, החתימו עצומות, אמהות אמרו שיש ילדות שרואות בי מודל לחיקוי. היה בלגן".

     

    הרגשת שהתגובות היו צבועות?

    "לגמרי. אחוז המעשנים כאן כל כך גבוה - כל תל אביב מעשנת, והכותרות בעיתונים הן על זה שישראל התייבשה מסמים קלים. אז זה כל כך מעניין אתכם, אבל אתם לא מאמינים שאנשים עושים את זה?".

     

    ואיך התמודדת עם הסרטון?

    "זה ממני והלאה. הייתי בשמלה שמגיעה עד הקרסוליים, שאי אפשר ללכת איתה עם תחתונים כי רואים סימנים. דודי מליץ תפס אותי עם הידיים מאחורי הגב - ואני הכי אוהבת את דודי, היה לנו כיף חיים ביחד בבית - אבל גבר תופס אותך עם הידיים מאחורי הגב, מדגדג אותך ואת בועטת בו כל כך חזק שכל השמלה עולה למעלה. אז מה הביג דיל שראו לי את הבוטץ', סליחה על הביטוי? יש כאן סיטואציה הרבה יותר מטרידה: העובדה שגבר תופס ככה אישה. אבל בתוך סיטואציה כזו קיצונית, במה אנשים העדיפו להתעסק? רק בזה. קל לי להגיד שזה לא רציני, כי עד שיצאתי מהבית הסערה כבר חלפה. אני בטוחה שאם זה היה קורה כשהייתי מחוץ לבית, זה היה מפריע לי יותר. דווקא המשפחה והחברים התרגשו מזה פחות. התקרית הזו עברה אצלנו הרבה יותר בקלות מהעניין עם הסמים, כי שם זו הייתה אשמתי".

     

    בארה"ב היית עושה ריאליטי?

    "לא, בחיים לא. זה שאני עושה ריאליטי בארץ לא משפיע על הקריירה שלי בחו"ל, אף אחד שם לא יודע מזה. כשאני מספרת לאנשים שהשתתפתי ב'האח הגדול', הם בשוק".

     

    נשארת בקשר עם מישהו מהבית?

    "עם אמיר פיי גוטמן. הוא בא להתארח בזמנו אצלי בניו יורק. הוא הסתובב עם אחי ואשתו והלכנו למופעים. אני באמת צריכה להתקשר אליו עכשיו כשאני פה".

     

    תגידו עליה מה שתרצו, תאהבו אותה או תשנאו, דבר אחד בטוח: נוימן היא כוכבת לכל דבר. שמה מופיע תדיר במדורי הרכילות, וממש לפני שבוע דווח באחד מהם שהיא עוברת לגור בקרוב עם החבר שלה. אבל מסתבר שבכלל אין לה חבר. "נפרדתי מהחבר האחרון שלי, לי, לפני חצי שנה ואני עוברת לגור לבד. כרגע אני בעצמי לא יודעת אם יש לי חבר".

     

    אז מאיפה צצות השמועות האלה?

    "אני אף פעם לא יודעת מי ממציא את האייטמים האלה. זה מישהו שדיבר עם מישהו ששמע משהו. נגיד שאני יושבת בבית קפה, ומישהו שומע אותי מדברת על זה שאני רוצה לעזוב את הדירה שאני והאקס שלי עברנו לגור בה ביחד, והוא מעביר שרשרת של מידע לא נכון".

     

    זה מעצבן אותך?

    "לא, זה מצחיק אותי ואני לוקחת את זה כפרגון. הם לא באמת יודעים מה נכון ומה לא, אבל הם עדיין רוצים לכתוב משהו ולפרגן".

     

    והיא בתמורה מנסה לפרגן למולדת שלה בחזרה. לפני כחודשיים פורסם ריאיון איתה בעיתון "ניו יורק פוסט", שבו הגנה על המדיניות של ישראל ועל השם הרע שיצא לנו. במקביל השתתפה נוימן במה שמכונה Israeli day parade ("היום למען ישראל"), שנערך בניו יורק פעם בשנה. "בגלל שאני כל כך מחוברת לישראליות שלי, אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים מסבירה את הפעולות שלנו", היא אומרת. "יש עניינים כמו המשט בעזה שקל לי להסביר, כי אני יודעת במאה אחוז שאנחנו צודקים. ואז מגיעים נושאים מורכבים יותר, כמו חלוקת ירושלים, ויש כל מיני דעות שאני מסכימה איתן. אלה סיטואציות שבהן אני מוצאת את עצמי במקומות מאוד מעניינים.

     

    "יש לי חברים לבנונים - שניים מוסלמים ואחד לבנוני קתולי שנשוי לבחורה קתולית מאלבניה - ואנחנו מסתובבים הרבה ביחד ונוצרים דיאלוגים מאוד מעניינים. אם אנחנו יוצאים בניו יורק ואנחנו פוגשים מישהו חדש ומספרים לו מאיפה כל אחד מאיתנו, הפיות תמיד נפערים. זה קצת מצחיק אותנו. אבל בסופו של דבר אנחנו באותו ראש, יש לנו אותן אסוציאציות מזרח תיכוניות ולפעמים אני מתקשרת איתם יותר טוב מאשר עם החברים האמריקאים שלי".

     

    אז טפו טפו, עושה רושם שהכול טוב. מה עוד אפשר לאחל לך?

    "הרבה אושר ושאני אזכור להקשיב לעצמי, כי לפעמים אני שוכחת". 


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: עידו איז'ק
    היו זמנים. קמפיין ל"אפריל", אי שם ב-2004
    צילום: עידו איז'ק
    2009: בווילה של "האח הגדול"
    צילום: רונן אקרמן
    כתבו לנו
    מומלצים
    מומלצים