ברוך שעשני אשה, כנועה וחזקה בעת ובעונה אחת
אני יודעת עכשיו שאני כזאת: בטוחה ונוירוטית בו זמנית, מאמינה וכופרת, ביקורתית ומפרגנת, טובת לב וכלבה, מגובשת ומעורערת גם יחד, חסודה וזונה. וכך, אני יוצאת לדרך חדשה
האם יכול להיות שבמציאות בה אשה יכולה להיות כל מה שגבר יכול רק לחלום להיות, יהיו נשים שישקלו ברצינות לוותר על הזכות להימנות עם המין החזק באמת?
לא שהאופציה הזאת כל כל פשוטה, כפי שתשמח להעיד דנה אינטרנשיונל, רק שאין אשה שאני מכירה שלא מצאה את עצמה בצומת בודד במיוחד בחייה הבוגרים, צומת בו הביטה על עצמה, לא התאפקה וביקשה להיגאל מייסורי הנשיות.
זה יכול להיות כאב חודשי מפלח, דיאטה מאכזבת, כישלון מקצועי, או לב שבור שיביא אותנו אל האובדנות, נקודת הקצה. הנקודה בה נתפתה לברוח אל ההסברים הפרמיטיביים לפיהם גורלה של אשה בעולם הגברי כולל התייפחויות קורעות לב על כך שלאלוהים נשאר קצת חומר, אז הוא "עשני כרצונו" .
מחשבות רבות ובחינה דקדקנית של מערכת היחסים ההזויה שאני מנהלת בימים אלו, שכבר חודשיים תמימים עדיין תחומה בתוך גבולות הרכב (שלו) ועולם הפנטזיות (שלי) הביאו אותי אל ההכרה המעודדת שלא הייתי מוכנה אחרת.
לא הייתי מוכנה אחרת, מפני שהתחושה הממכרת של משיחה אחת בודדה של ליפסטיק אדום אחרי יום מפרך ואפור היא קסם. לעולם לא אשכח את טקס סיום הטירונות שלי, באמצע אוגוסט מיוזע במיוחד. אחת הבנות שלפה עיפרון שחור וליפ-גלוס שקוף רגע לפני שהיינו צריכות לצאת. אל טקס ההשבעה צעדנו, ילדות-חיילות, בתחושה שבילינו יום שלם בספא, לא כאלו ניכשנו עשבים כמו קבוצת פועלים זרים.
לא הייתי מוכנה אחרת, מפני שהדאגה הנשית, זאת שהופכת אותנו לחברות אמת ולבנות זוג מדהימות ולעיתים מנג'סות, היא נכס. בעוד שאני יותר ממסכימה שהנ"ל נכס מתיש, נושא סיכון ואינו למטרת רווח, אני גם מתעקשת לאחוז ברצון לעטוף ולטפח אותו. ובואו נודה באמת: אין כמו חצי חיוך מסופק מהאיש שלך אחרי החצי קפה של הערב.
להפשיט ולנתח עד דק איש ממחשבותיו
לא הייתי מוכנה אחרת, מפני שהרגישות הנשית, בה אנחנו יכולות להפשיט ולנתח עד דק איש ממחשבותיו, מבעיתה, מדויקת ונהדרת. כמו מנתחות בכירות ניקח איזמל ונתחיל במלאכת החיתוך והפירוק של הצמוד התורן: העבר שלו, האופי, הפחד ממחויבות ומאקסים, הסקס, המשחקים והמילים המתוקות בעזרתן יפלס את דרכנו אל המושב האחורי.
אותה רגישות ארורה הביאה אותי למיטה מנוכרת בחדר מלון חיפאי, רק מפני שהרעיון של לילה נוסף בו אני והאקס נתאהב מחדש שבה את דעתי, ההגיונית בדרך כלל. אותו לילה התחיל בפגישה תמימה עם האקס על החוף, בערב קיצי מושלם ולח בו ראיתי לנכון לטחון את שאריות הביטחון העצמי שלי לחול. המבט על פניו, הבטוח, היודע, והתשובה המהדהדת כשהישרתי מבט מבולבל ושאלתי "אתה לא אוהב אותי יותר?". בחורה נורמלית אולי היתה מבינה את הרמז, אבל אני החלטתי שיעשה לנו טוב ארוחת ערב בפאב קרוב ולילה סוער במלון – הכל עליי, כמובן. הבוקר שאחרי, שבו גם העייפות הכבדה לא הצליחה לאטום את קרני המציאות הבוהקת מלחדור, גרם לי לחשוב, לחפש.
התשובות לא תלויות בנסיגת ונוס לכיוון התחת של מרקורי
אותה הרגישות הולידה לילות ארוכים, טרופי מחשבות וגעגוע, ובסופם את ההבנה שיש בי אהבה אדירה לתת, את ההכרה שהתשובות שלי לא חבויות באף הורוסקופ יומי, לא תלויות בנסיגת ונוס לכיוון התחת של מרקורי, ובטח לא קשורות לכמה גרוע היה הדייט האחרון שלי ומה ההשלכות של זה על תוכנית ה"שני ילדים וכלב עד גיל 30".
התשובות שלי, ואני לא מאמינה שציניקנית כמוני מוציאה מילים כאלה, היו בי. ברגישות שבי.
הייתי צריכה לחרוש את הארץ לאורכה ולרוחבה, בחיפוש עיקש אחר סימנים שישלימו לי את הפאזל. איך המיתולוגי לא בחר בי בחזרה? איך הנוכחי הוא נוכח נפקד? איך בשנה שלמה בעיר שמתיימרת להיות נטולת קפאין ופוזות לא הצלחתי למצוא גבר אחד שיחלוק איתי רגע אמיתי? רגע, זה לא מדוייק, היה אחד כזה, רק שהוא היה בן 45, מוזיקאי הפכפך ולא יהודי.
אז חיפשתי עד שנעלמתי. הייתי צל מפוחד של מה שהיה אני, חסר אופי וצבע. חולצה מהוהה ודהוייה מהעונה הקודמת. שוק מחנה יהודה הציל אותי באותם רגעים בהם המחשבות לא נתנו לי מנוח. הצבעים, הריחות, שריקות הזימה של הרוכלים, האופציה פשוט לנדוד שם ולהיעלם בין המירקם הנדיר של האנשים נסכו בי שקט זר.
לקח לי זמן לקלוט שאני בעצם שמלת מעצבים הורסת.
איך ראיתי את זה?
דרך הנשים האמיתיות בחיי. אמא שלי שידעה לראשונה לחבק אותי בדממה ולהבטיח שהכל יהיה בסדר. ע' , סופרוומן אמיתית, שחשפה בפניי בכנות עירומה את הקושי בזוגיות, זה שכולם מחביאים מאחורי תדמית מושלמת וחופשת הכל-כלול משפחתית. הוהי, חברת נפש ואהבת אמת שלי, ששיקפה בפניי את הזמן והאנרגיות שכיליתי מתוכי על זוגיות מתה והזכירה לי מי אני. בת דודה שלי, שנזפה בי על כל ניסיון לרחם על עצמי ולשקוע ובחוכמת הרחוב הסקסית שלה החזירה לי צבע ללחיים. ה' שבהחלטתה הפשוטה להתחתן הראתה לי שאפשר גם אחרת. ר', אהובתי, איתה ערכתי את הטקס הידוע " לשרוף כל מה שמזכיר לי אותך יא חתיכת בן זו.." וככה ניפרדתי מהעבר (וממנה). וכמובן ס', רומנטיקנית חסרת תקנה, שתמיד בוחרת באהבה.
אז לזוגיות הדיסקרטית-להדאיג שלי בתוך הרכב שלו כנראה אין תקנה. בחור רהוט מדי, שנזכר מאוחר מדי, ומתעקש על אפס נגישות לא בדיוק משדר שיר חתונות מזרחי בקיץ הקרוב. ועדיין, אני מוצאת את עצמי בוחרת קצת להתמכר, קצת להשתעשע במחשבות, קצת לשחק את המשחק ולהישאר בכושר, למלא את מכסת הדרמות שאני אוהבת כמעט כמו פחמימות. וזה בסדר.
זה לא אומר כלום, כל מה שאני יודעת זה שגם אם הלב שלי יישבר בתוך המכונית הזאת, אני אהיה פשוט בסדר.
השנה האחרונה הפכה אותי לאשה
בתום המסע הארוך הזה אני יכולה להסתכל אחורה ולומר שהשנה האחרונה עשתה עבורי מה שלא עשו קבלת המחזור החודשי, איבוד הבתולין וחווית האורגזמה הראשונה. השנה האחרונה הפכה אותי לאשה. בטוחה ונוירוטית בו זמנית, מאמינה וכופרת, ביקורתית ומפרגנת, חזקה וכנועה, טובת לב וכלבה, מגובשת ומעורערת גם יחד, חסודה וזונה, אני יוצאת לדרך חדשה.
אני מספיק חכמה כדי לקחת רק את המושלם מהאשליות סביבי, וטיפשה דיי כדי ליפול באותן האשליות בדיוק. לדעת שלהיות אשה זה כנראה הכל, יחד.
באופן אירוני אין מילים יותר מתאימות לתאר את השלמות הזאת מאשר "שעשני כרצונו", אותו נוסח מקבל וכנה איתו פתחתי. נראה שאלוהים ידע מה הוא עושה.
כי כאלה הן נשים אמיתיות – הן אמיתיות. יש בהן מהיפה והמכוער בחיים, מהחזק והחלש.
אלף כאלו בטח חלפו על פניך היום, באוטובוס, בבנק, בתור בסופר. כמה מיוחדות נמצאות בעולם שלך ממש עכשיו.
ולהחליף את כל זה בעבור היכולת המפוקפקת להעריך כדורגל, בירה ואת בר רפאלי יותר מדי? עם כל הכבוד לבר רפאלי, ויש כבוד – לא הייתי מוכנה לעיסקת החליפין הזאת.
טוקבק כדורבנות:
למה לרמוס אחרים כדי להרגיש יותר טוב? / טל, פ"ת
"להעריך כדורגל בירה ואת בר רפאלי יותר מדי"? את בטח יודעת שיש להם עוד דברים בראש. כמו שאצלנו יש עוד דברים בראש חוץ מאיפור וסקס והעיר הגדולה. למה כדי להרגיש טוב חייבים לרמוס אוכלוסיה אחרת ולהגיד שהם דפוקים ושטחיים? זה לא נכון. וזו מדיניות גרועה. האגביות הזו שבה מזלזלים במישהו כדי להרגיש טוב, היא מעצבנת. כולם עושים את זה וזה מעצבן.
אגב, התיאורים שתיארת את הנשיות, גם הם לא עושים לנו כבוד גדול. ויכולת החפירה המזעזעת, שמוערכת כל כך על ידי חלק מאוכלוסיית הנשים נראית לי לא יותר מסימפטום לבעיה נפשית ורגשית חמורה, לעיוורון חברתי ולאגוצנטריות תהומית. זהו סימפטום שכל מי שמכיר את החופרת סובל ממנו קשות. שלא לדבר על כך שאת מדברת על רגישות וחדות הבחנה. אז למה שלא תהיו, אתן החופרות, קצת רגישות לסביבתכן ותפסיקו לחפור לנו במוח? אין לכן מושג כמה שזה מגעיל איך שאתן משתמשות באחרים בתור פח זבל מנטלי ואחר כך מדברות על "הכלה" ו"קבלה" וכל מיני שטויות. לגברים יש לרוב את ההגינות לסתום את הפה ולא לקפוץ למסקנות הזויות.
נ.ב. בר רפאלי מדהימה ביופיה. אי אפשר להעריך אותה יותר מדי.
לפנייה לכתב/ת 
