שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אהבת פועלי בניין

    רגע אחרי שזכתה בפרס ביאליק לספרות, הסופרת לאה איני בוחרת את פועלי הבניין האוטוביוגרפיים הטובים בעיניה, מפרימו לוי דרך פרנץ קפקא ועד לג'וני שב משדה הקרב

    אוטוביוגרפיה היא סיפור של הרבה אנשים/קולות שהם חלק מרקמת חייו של כותב אחד, שבכדי להבין מי הוא הכותב צריך קודם כל להבין מי האנשים שסביבו. מבולבלים? תארו לעצמכם בית משותף במצב הרוס, שראש ועד שמעולם לא נבחר מחליט לייצג ביום אחד, נניח של מלחמה, את כולם, בכדי להציל, בראש ובראשונה, את עצמו.

     

    ובכן, לא רק שכל קול הכרחי לייצוג המבנה, אלא שכל קול הוא גם נדבך מרכזי שבלעדיו לא יוכל הסיפור המפורק לשוב ולהיבנות בכדי לחסות על יותר משכן אחד. הספרים שבחרתי מייצגים את חמשת עמודי התווך שבונים אוטוביוגרפיה: עדות, חניכה, יומן, משל והכלה.

     

    "הזהו אדם?" מאת פרימו לוי (תרגום: יצחק גרטי)

    רומן עדות שמתאר את השנה שבה היה פרימו לוי אסיר במחנה העבודה בכפייה בונה, שליד אושוויץ, תחילה כנושא צינורות פלדה באדמת המחנה הקפואה, ובהמשך – וזה מה שהציל אותו – ככימאי במעבדה. לוי, שחרף ניסיון הפיכתו למספר, היה אדם שזיקק את צלם האנוש שבו, ער לחולשת הזיכרון ולכשלי ההכללה הטבועים בלשון. אך במקום לפקפק בהם, הוא נזהר בכבודם. ואיזו עדות מכוננת היא זו! אילו תובנות קריסטליות ופיוטיות מתוך תופת השואה!


    לוי. מדמיינת שחלף ליד אבי (צילום: AFP)

     

    הספר הזה הפך את ליבי. מחנה בונה, שתנאיו היו מהאיומים שידעו מחנות הכפייה, שימש מחנה עבודה לאלפי אסירים מלאומים שונים שמיעוטם החזיקו בו מעמד. בין האסירים הללו היו גם יהודי יוון, שמאתיים מהם, בני סלוניקי, צוו להקימו.

     

    בונה היה, לפיכך, גם אחד מהמחנות שבהם שהה אבי, וכמו פרימו לוי סחב צינורות למען בית החרושת אי. ג'י. פארבן. לפעמים אני הוזה שחלפו זה על פני זה, האיש הפשוט והאיש המשכיל, בשיירות קומנדו הטעינה-פריקה שבין מסדרי הספירה למסדרי הסלקציה.

     

    ומבעד לתיאורו המדויק של לוי את שגרת המחנה, אני שבה ושומעת את עדותו הרצוצה של אבי. היש נחמה בעדות אישית שהיא לעולם גם עדותם של רבים כל-כך בתנאי המאפליה הללו? בגלעד שהקדיש לוי בספרו ליהודי יוון כתב כך: "הם (יהודי יוון) מאסו בכל תוקפנות לשמה. זאת ועוד: הם שמרו בכל כוחם על כבוד האדם".

     

    "יאקוב פון גונטן" מאת רוברט ואלזר (תרגום: אילנה המרמן)

    חניכה היא מילה מאוד מחונכת, אך אינה מובנת מאליה כלל ועיקר. נניח שהסביבה רוצה להכשיר את האינדיבידואל לחיים, האם זה האחרון באמת רוצה להיות מוכשר-מהונדס? ואולי הוא דווקא נחוש לשמר את חריגותו?! ומה קורה כאשר הסביבה רק מעמידה פנים כמכשירה את הפרח לבאות, כשבעצם היא מכשילה אותו על כל צעד ודעה קדומה - האם אז יהיה החניך מוכשר פחות?! שאלות אלו משתוללות ברומן הזה הספק מציאותי ספק הזוי.


    ואלזר. החניכה היחידה היא תמיד אישית

     

    מתוך תודעה חסרת כל ערך עצמי, אך מוכת יצרים ושאיפות, מנכיח ואלזר את החניך יאקוב בפנימיית נערים כאוטית, רק על מנת לשוב ולאפסו. המחיקה מרצון ולא מרצון מתגלה כסיוט, אך גם כהכרה מצחיקה ואמיצה. בתוך עולם חיצוני שכולו סולמות של אושר, זהויות הישגיות והצלחה, מעמיד ואלזר פרופורציות של ערכים אחרים שגם אם פה ושם חסר להם שלב למדרך כף הרגל, הם מלמדים את החניך איך להבהיל בחזרה את הפחד מלהיות מישהו בעולם הזה.

     

    הרומן הזה אישר לי שדרך החניכה היחידה היא תמיד אישית. ואם אתה מוכן, לצד כל השאיפות להישאר "אפס מקסים", כדברי יאקוב, יש סיכוי שתחזיק בזכותם, סיפור אישי טוב. אם גם לא מחונך בעליל.

     

    "יומנים (א ו-ב)" מאת פרנץ קפקא (תרגום: חיים איזק)

    האמת? על האוטוביוגרפיה להימנע ככל הניתן מצורת הכתיבה הנגישה-עתיקה ששמה יומן. הסיבה? היומן הוא צילום רנטגן לתודעה. אך בעוד שצילומי רנטגן רפואיים מנציחים אותנו כשלדים חדים ואחידים, היומן הלוכד פירורי מחשבה, כתמי רגש וזיכרונות, הוא פח יקוש.


    קפקא. כגודל האבחנה - גודל ההומור (צילום: Gettyimages)

     

    שכן חרף האמירה שכל אדם הוא ספר מהלך, לא כל יומן הוא סיפור חיים חד-פעמי. להיפך, בנאליות החיים והשעמום לחיותם הם למשל רק שתיים מהמחלות הממאירות שאורבות שם למי שתודעתו אינה חוצבת על הדף "כגרזן המבקיע את ים הקרח" לפחות...

     

    היומנים של קפקא היו עשויים להיות, לכן, בין המפתחות הפחות חשובים לחשיפת האיש קפקא, אלמלא הסופר קפקא עבד גם כאן. ואכן, באזמל מופרע שאין שפוי ממנו, מקלף אביר היגון את מושבת העונשין שלו – ודי אם נזכיר במדור עינויי החוץ את אביו העריץ, טרור המיגרנות שלו ועבודתו הצחיחה בבנק - עד שמתברר שזוהי מושבת האונשין (כך, באל"ף), האוניברסלית.

     

    האבחנה: רק מי שמתעב עצמו בתשוקה כזאת יכול לעמוד ככה על הטבע האנושי, וכגודל האבחנה - גודל ההומור. אני עצמי נטלתי מהסירופ שהציע לי בכרך ב' שלוש פעמים ביום, כל יום, עד היום: "כן, עוד יש אפשרויות בשבילי, ודאי, אבל תחת איזו אבן הן מונחות". זה לא פטר אותי מהקשיים, אבל זה המיר לי את כתיבת היומן הנמלית ששנאתי, במבט החסד המתבונן גבוה-גבוה מעל התל.

     

    "אושר סמוי" מאת קלאריס ליספקטור (תרגום: מרים טבעון)

    קלאריס ליספקטור היא מומחית בהכלה או בכתיבה מבפנים. כשהגיבור שלה הוא צבר תכונות מסוים, כל העולם הסיפורי מגולם מבעד לצבעים, קולות, תובנות שלו. בקובץ הסיפורים הזה משתחרר משהו עצוב ואירוני. החיים שבים למסלולם, אבל איזה חוט פרום ילך אחריהם, לקשור אותם ללב הקורא.


    אושר סמוי של ליספקטור. מומחית בכתיבה מבפנים

     

    דבר אחד ברור: שום סיפור לא יתרחש, לא ייגנב, אם הסופר לא יסלק את האגו שלו על מנת להכיל את הדמות במלואה. ועל אחת כמה וכמה כשמדובר באוטוביוגרפיה. הכותב צריך לכתוב על "עצמו" כאילו לא הכיר את עצמו מעולם! ואף על פי כן, עליו להכיל אותו.

     

    "ג'וני שב משדה הקרב" מאת דלטון טרמבו (תרגום: לאה צבעוני ואהרון בר)

    הנה סתירה: האוטוביוגרפיה היא, למרות הכול, אישית ועירומה כל כך. ועם זאת, אם לא תתעטף בשכמיית המשל יעצרוה על הטרדת הציבור! הרומן המשל הזה שטרמבו פרסם שנה לפני מלחמת העולם השנייה, וכתגובה לארורה שקדמה לה – אינו אוטוביוגרפיה. אך כמי שגדלה על חלב, דבש ומלחמות (כמו כולם פה), הספר הזה תקתק לי במורס ישר

    ללב.

     

    מצד אחד, זהו סיפורו של החייל הכמעט אלמוני ג'וני, שביום האחרון למלחמה נפצע כה אנושות עד שהרופאים שמכרו את נשמתם להיפוקרטס, קוצצים וקוצצים ממנו עד היותו גוף נטול גפיים, בעוד המלחמה כבר נטלה ממנו מראש את העיניים, האוזניים והפה. ומצד אחר, אין חייל בעולם שיוצא ממלחמה כשהוא לא-פצוע.

     

    בהתנסות מכוננת שחוויתי כחיילת במלחמת לבנון הראשונה, למדתי שלפעמים החייל הזה נפצע עוד לפני הגעתו למלחמה. ובאמת, שלל הנמשלים העוטפים את טקס הצמדת המדליה לחזהו של ג'וני המתקתק את ראשו במחאה על הכר, היו עבורי דרך להתמודד עם הזעזוע שחשתי למראה "הפצוע שלי", עד שהפך גם הוא לסיפור חיי.

      

    לאה איני היא סופרת, ספרה האחרון "ורד הלבנון" יצא בהוצאת כנרת וזכה השבוע בפרס ביאליק לספרות

     

    לכל כתבות "ספרים על הסכין" לחצו כאן

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    איני. עמודי התווך של האוטוביוגרפיה
    צילום: אתי פריד
    לאתר ההטבות
    מומלצים