לעתים הזוגיות לא מתפקדת כשהכי זקוקים לה
מסתבכים, נקלעים לצרות, החיים נעשים קשים, לפעמים קשים מנשוא, ואז, בניגוד לכל הציפיות, גדל הסיכון לפירוק החבילה. למה? הרי אחת הסיבות המרכזיות לנישואים היא בדיוק זאת, למצוא עזר שכנגד. האם חיי הנישואים בנויים לשרוד משברים?
הציטוטים לקוחים מתוך ספרם המשותף של גליה ודר גולדמן, "נעבור את זה ביחד" (הוצאת ידיעות אחרונות). הספר, המוגדר על ידי המחברים כרומן אוטוביוגרפי, מספר סיפור אמיתי, בשני קולות, על הדרך האישית והמשותפת שעשו השניים מרגע ההודעה על עקרות, בעצם קצת גם לפני זה, ועד הלידה בעזרת הפריה חוץ גופית. בחרתי, מתוך השאלות הרבות שמעורר הספר, להתמקד באחת - האם חיי נישואים בנויים לעמוד במשברים?
לא כולם שורדים את המעמסה של תהליכי ההפריה
חתונה נחשבת לחלום הכי ורוד של רגש האהבה, אבל, לפי ספרות המחקר, החתונה היא נקודת שיא שממנה יש בעיקר ירידה בעוצמות של הרגש והחשק. אז למה להתחתן? התשובה די ברורה - בגלל הצורך במחויבות ותמיכה הדדית. אם כבר אוהבים, אז בהזדמנות זו נעשה לנו את החיים לבטוחים יותר. זה בערך הרעיון. האם הרעיון הזה עובד?
במצוקה המשמעותית הראשונה של גליה ודר, נראה שגליה רוצה דווקא להיות לבד. "אי אפשר לחבק, אי אפשר לדבר, אי אפשר גם לטייל", כותב דר. מדובר במשבר של ממש. "את יודעת מה, תעשי כבר ילד, שנוכל להתגרש כבר", כותב דר ברגע חולף של ייאוש, "רק תעשי אותו כמה שיותר מהר. אני כל כך הולך להתגרש ממך כשזה יקרה. טוב, לא מיד, בכל זאת, לא עוזבים בחורה רגע אחרי הלידה... זה בסדר, אני אהיה בסביבה, אקח עליי אחריות, זה הרי הילד שלי..."
נראה שלפעמים הזוגיות מפסיקה לתפקד דווקא כשצריכים אותה, דווקא כשעליה למלא את התפקיד העיקרי, אחרי האהבה אולי, שבגללה מתחתנים. התופעה הזאת נראית תמוהה, כאילו האבולוציה מתבלבלת. גליה עצמה כותבת בספר, שלא כל הזוגות שורדים את המעמסה של תהליכי ההפריה. למה, בעצם?
"את זה אתם עשיתם עם המלחמה האומללה שלכם"
זה לא רק הקושי בהבאת ילד לעולם. זה הרבה מעבר לכך. אני קורא עכשיו, לגמרי במקרה, ספר אחר של הוצאת ידיעות אחרונות, "לבד בברלין", של הנס פאלאדה, וגם שם, כבר בתחילת הספר, מתגלה תופעה דומה. הזוג קנוונגל, גרמנים החיים בברלין במלחמת העולם השנייה, מקבלים הודעה על מות הבן היחיד שלהם כחייל בצבא הגרמני. הבעל מתואר כאדם מתחשב, רגיש ואוהב, אבל, ברגע הראשון של משבר משמעותי בחיים, לאחר שהאשה קוראת את ההודעה על מותו של הבן, היא לא מחפשת תמיכה בבעלה אלא דווקא מרחיקה אותו ממנה. "את זה אתם עשיתם עם המלחמה האומללה שלכם, אתה והפיהרר שלך", היא צועקת בזעם על בעלה שאפילו לא חבר במפלגה נאצית.
התופעה מתגלה בהרבה תחומים נוספים: הבעל מובטל, או נפצע קשה ונשאר נכה, המשפחה בקשיים כלכליים, ואז, במקום להתאחד, על פי החלום הוורוד של חיי נישואים, גובר דווקא הסיכוי שהם יתגרשו, או ימררו זה לזו את החיים, עם שריטות עד יומם האחרון, ביחד או לחוד.
אפילו משברים פחות חמורים מסוגלים להחליש את הזוגיות. כתבהבנושא של שיפוצים, מאת הפסיכולוגית עירית קליינר-פז, נושאת את הכותרת "הרי את משפצת לי, ומה זה עושה לזוגיות". מסתבכים, נקלעים לצרות, החיים נעשים קשים, לפעמים קשים מנשוא, ואז, בניגוד לכל הציפיות, גודל הסיכוי של פירוק החבילה. למה? הרי מתחתנים כדי שזה לא יקרה.
"למדתי לשתף, והוא למד להקשיב"
הסוף, במקרה של גליה ודר, דווקא טוב. "אחר כך זה עובר לי", כותב דר על הצורך הרגעי שלו להתגרש. "אני למדתי לשתף", כותבת גליה, "דר למד להקשיב. אני למדתי להישען, ודר הוכיח שהוא יודע לאהוב אותי גם כשאני חלשה". אבל, עדיין, למה זה קורה בלא מעט מקרים? אפשר לדבר על הרבה סיבות. נסתפק בשתיים.
סיבה אחת באה דווקא מאהבה. בעל שפתאום חלה, לדוגמה, מבקש לחסוך מהאשה האהובה את המעמסה הכרוכה בטיפול בו, והוא נוטה לפעמים לא לשתף אותה, לא לגמרי. דווקא משום שהציפיות בנישואים הם לקבל תמיכה, בני הזוג הנזקקים לתמיכה לא תמיד מוכנים שבגללם ייהרסו החיים של האנשים שהם אוהבים. אשה עקרה שאין לה כוחות להמשיך בטיפולי ההפריה מוכנה, אם כי בכאב רב, שבעלה ימצא לו ילד עם אשה אחרת. גם זה בא מתוך אהבה.
הסיבה השנייה היא הקושי שלנו להבין את המשמעות של "תמיכה". תמיכה מובנת על פי רוב כנתינה – לדבר, להקשיב, לעודד, לקחת לטיול או לסרט, לפנק, אבל, לפעמים, תלוי במי מדובר, יש להבין תמיכה כלא לתת כלום. ממש כלום. פשוט להתנדף לזמן מה, או בכלל. תמיכה היא גם ללכת לבד לסרט, למצוא לעצמנו בילויים משלנו, להעסיק את עצמנו כשהשני סובל.
נישואים הם, במידה מסוימת, מאגר של בועות מתנפצות. יש בועות קלות יותר לניפוץ, כמו אושר ואהבה עד עצם היום הזה, ויש בועות שמתנפצות פחות, כמו ביטחון לחיים. ככלל, מדובר כאן בעניין של אופי. לא כולם בנויים לתמוך, ולא כולם בנויים להיתמך. חיי הנישואים לא משנים את האופי.
