הנה גבר חלומותיי, אבל הוא מאחורי מחיצה
ראיתי מולי אביר מושלם על סוס לבן. ובכן, לא על סוס, כי הוא בדיוק היה באמצע נגינת גיטרה סוערת. הוא היה שקוע כולו בשיר, וכשחייך כדי לשלהב את הרוקדים אחזה בי חולשת ברכיים טוטאלית. שירבבתי את פרצופי בין לוחות העץ בניסיון לראותו
סיבוב חד של הקרסול שלי, בצירוף באפקטים קוליים של פצפוץ עקב נעלי, ליוו את צניחתי אל עבר הרצפה, ממש באמצע מעגל הרוקדות המשולהבות שאכלסו את החתונה של החברה הכי טובה שלי. כשכל העולם סביבי, כולל המוזיקה הרועשת, כבה מול ייסורי התופת שבערו בקרסולי המתנפח, גררתי את עצמי אל עבר הכסא הקרוב. להגיע אליו היה קרב בפני עצמו: הרוקדות, מסומאות ממקצבי הנגינה החסידית העדכנית ביותר, לא הבחינו כלל במתרחש וכמעט רמסו אותי כשפרצו בכוחות משותפים לעבר הכלה הלבנה, שזה עתה חזרה מעזרת הגברים.
כלה לא נשארת רגע לבדה - תמיד תהיה משהי שתמשוך אותה בחזרה למעגל, תנפנף עליה לצינון לחייה הלוהטות מעוצמת הריקוד, תיתן לה כוס מים או תצרח שאגות אינדיאניות מקצועיות שיזעיקו לסביבה את כל שאר הרוקדות במהירות האור.
זה פרוטוקול ידוע בחתונות של סרוגים: בשלב כלשהו במהלך הריקודים, פורץ החתן את המחיצה כשאחריו שובל של בחורים סמוקים, אוחזים בין שיניהם את הכיפה שלא יכולה להישאר על ראשם, כי הם לא מפסיקים לקפוץ. הוא ופמלייתו באים "לקרוא" לכלתו לבוא אל עזרת הגברים.
המעבר חד כמו סכין, החברות מורידות כמעט לאפס את סף הצרחות והנפות הידיים, והיא, הכלה, מפסיקה באחת את קיפצוצי הריקוד כשהיא עוברת את לוחות המחיצה. בחורה לא רוקדת בפני גברים, במיוחד לא הכלה שכל עיני האולם נעוצות בה. היא מתיישבת ליד חתנה הקורן ויחד הם צופים בפעלולים גבריים של החברים, שכל מטרתם הוא לשמח את הזוג. בינתיים, הבנות ממשיכות לרקוד בלעדיה, מחכות שתשוב.
החלטתי להתמקד בצפייה במחלקה הגברית
אז כאמור, קרסולי החליט להתעקם ברגע השיא בו חזרה הכלה מרחבת הבנים לרחבת הבנות. כל מאמציי להפגין מסכנוּת כדי שיאפשרו לי לעבור עלו בתוהו. הן ראו רק את הכלה, וכשסופסוף צנחתי לתוך כסא ברזל לבן, יכולתי גם אני לראות אותה. היא היתה סמוקה מאושר ומחום האוויר, מחייכת לסובבים, ובעיקר מקפצת.
הסתכלתי מטה אל רגלי, עודה נעולה בנעל נטולת העקב הוורדרדה שלי, ראיתי את הממדים האדירים שהיא תופסת והבנתי מתוך כאב רב (בעיקר ברגל ופחות בלב) שאת שאר החתונה אעביר על הכסא הזה, למרות שאני עדיין לא הסבתא של הכלה.
למה הייתי חייבת לבוא דווקא עם הנעליים הוורודות האלו? וכמה כבר יכולה רווקה צעירה להסתכל על חברותיה המשולהבות, על הכלה והשמלה, או על התסרוקות של אחיותיה? החלטתי להמיר את עניינן של עיניי למחלקה הגברית. זה כרוך באימוץ אסטרטגיה בת מספר שלבים:
ראשית, גרירת כסאי לכוון לוחות המחיצה. זה כאב, אך לא יותר מידי. שנית, התרוממות מהכסא לצורך בדיקת זווית התצפית המתאימה ממנה אקבל תמונה פנורמית של הלהקה עם רחבת הרוקדים. אם כבר, אז שיהיה מעניין. שלישית, הזזה עדינה של לוחות המחיצה במטרה להפרידם מעט. שלב זה נועד לפינוי מקום מספיק לשתי עיניי הסקרניות. רביעית, ישיבה בחזרה בכסא, השענות לאחור ו... צפייה נעימה.
בעודי מתארגנת הספיקו הבנות להרים את הכלה על משטח ריק של שולחן, להניח בידה סלסילת קש מלאה סוכריות ולצרוח בהתלהבות כשהיא זרקה סביבה את הסוכריות לעבר הידיים המונפות באוויר. זה כמו כשכלה זורקת את הזר בסוף החתונה, רק שפה יש להרבה יותר בנות סיכוי לתפוס אותו. אצלנו מה שמחלקת כלה יש בו ברכה, ולא משנה אם זה סוכריות, חתיכה מהחלה של החתונה, או שבר מצלחת האירוסים.
ויתרתי על הדחף למשוך לעברי סוכריה שנחתה באזור והפניתי מבטי חזרה אל צידו השני של האולם. מבטי סרק בשטחיות ובכלליות את הרוקדים, בעוד מוחי מבצע השוואה אנלוגית בן סגנון הריקוד הגברי לנשי, לפחות בחתונה הנוכחית. הגברים נראו כרצי מרתון רק במעגל, בעוד הבנות הזיזו באסטרטגיות שרירים שיצרו יצירתיות תנועתית.
איך אתחיל איתו אם הוא אפילו לא רואה אותי?
בעודי תוהה איך עם גברי שלם נידון לגמלוניות, קפא הכאב בקרסולי, כי פתאום ראיתי את הסולן של הלהקה. כל ביטויי האהבה הנדושים והלעוסים התקיימו בבת אחת: ליבי עצר מלכת, תוך שהוא מחסיר פעימה, הסומק פשט בלחיי שמייד אחר כך החווירו לגמרי, תכלית קיומי הורגשה כאילו תוכננה לרגע הזה בלבד, ושום דבר אחר בעולם לא היה מעניין יותר. ראיתי מולי אביר מושלם על סוס לבן. ובכן, לא על סוס, כי הוא בדיוק היה באמצע נגינת גיטרה סוערת.
על רקע הגמלוניות של כולם, ההתנענעות שלו על הבמה היתה אמנותית. הוא היה שקוע כולו בשיר, וכשחייך כדי לשלהב את הרוקדים אחזה בי חולשת ברכיים טוטלית. עיניי איימו לקפוץ מחוריהן כשדחפתי את פרצופי בין לוחות המחיצה כדי לקלוט קצת יותר מאותו אביר מזמר. לא ידעתי את נפשי. אני רואה מולי את גבר חלומותיי, אבל ידיי כבולות, אני מאחורי המחיצה והוא אפילו לא רואה אותי.
טפיחה אדירה על כתפי החזירה לי בכל העוצמה את הכאב בקרסולי, וכך נחתי חזרה במציאות. זו היתה אלה, חברתי משכבר הימים. "מה מצאת שם שאת בוהה כל כך הרבה זמן על הבנים? בואי לרקוד!" ציוותה. "אני לא יכולה, סובבתי את הקרסול וזה הורג אותי", התלוננתי. "טוב, אבל זו בטוח לא הסיבה שריחפת לך בעולמות עליונים עכשיו, נכון?" והיא קרצה לי קריצת חברות מבינה. "נו, על מי שמת עין?"
החלטתי ללכת על כל הקופה. לא אכפת לי שאגלה שהוא נשוי ואהפוך לבדיחת השבוע, זו הדרך היחידה לשלוח מסר אל מחוץ למחיצה. הצבעתי לה על הבחור היחיד שהיה קיים מבחינתי בעזרת הגברים. "משה? וואלה, מה הוא עושה פה? איזה קטעים", היא שכחה ממני בלהט הפתעתה. "הוא בכלל היה מדריך טיולים, איזה קטע לראות אותו עומד כאן ושר! ועוד עם מכנסיים שחורים וחולצה לבנה!"
כשהיא התחילה לדבר, גם אני התחלתי לצרוח
"את מכירה אותו?" שאלתי כלא מאמינה. "בטח! היינו יחד בכמה וכמה מחנות קיץ!" בקשתי לא אחרה להגיע: "הממ, יש מצב שאת מכירה לי אותו, או יותר נכון, מציעה לו אותי לדייט?" פה היא התחילה להתלהב. "איך לא חשבתי על זה קודם, באמת אתם מתאימים. שניכם אוהבים לטייל, שניכם שומעים את שולי רנד, אתם בערך באותו גיל, הוא מחפש מישהי עובדת ואקדמאית".
היא המשיכה ברשימה אינסופית של השוואות, עד שהצלחתי לסחוט ממנה הבטחה שהיא מתקשרת אליו ובלי להסגיר אותי מציעה לו בתמימות לצאת איתי. זה נראה לי מוגזם שהוא ישמע שבחורה ביקשה אותו רק על סמך חצי שעה של צפייה.
יומיים אחר כך עניתי לטלפון מאלה העגלגלה עם הגומות, שצרחות התרגשותה חרצו סופית את גורלו של חוש השמיעה שלי. היא צרחה כל כך הרבה זמן שהתבלבלתי לגמרי. על מה כל ההתרגשות? אפילו אם הוא הסכים - אני זו שצריכה לצרוח, לא היא.
כשהיא הצליחה לדבר, גם אני התחלתי לצרוח: "את לא מאמינה, אתם זיווג משמיים! חצי שעה לפני שהתכוונתי להתקשר למשה, קיבלתי ממנו טלפון. הוא שאל מה עניינים ואמר שהוא ראה אותי בחתונה יומיים קודם. החלפנו חוויות מהעבר ואז הוא אמר: 'יש לי משהו מוזר לשאול אותך'".
"נו?"
חשבתי שאלוהים חומד לי לצון כשהיא חזרה על מילותיו במדויק: "בזמן החופה עמדה איתך בחורה שנראה היה שאתן חברות טובות. היא לבשה שמלה בצבעי לבן-ורוד והיו לה נעליים ורודות. יש מצב שאת מכירה לי אותה?"
- הזוג שעל סיפורו האמיתי מבוסס הסיפור הנ"ל נשוי היום באושר.
