את הלילה האחרון בניו יורק בילינו יחד
הבחור שעזר לנו לסחוב את המזוודות היה אפריקני חתיך עם מבטא בריטי, אף קטן וחיוך מתוק. הוא אמר שקוראים לו וויליס ושגם הוא פה לביקור קצר. ככה הכרתי את הבחור של הטיול שלי
פורטיס שאל פעם כמה שירים אפשר לכתוב על אמריקה, ואני שואלת כמה מילים אפשר לכתוב על ניו יורק שקארי ברדשאו עוד לא כתבה? זו העיר בה חלומות מתגשמים, עם אורות מעוררי השראה, העיר של סיינפלד וחברים, קארי, סמנתה, מירנדה ושארלוט. ניו יורק, העיר שבאמת לא נרדמת לעולם.
הצטרפו לפייסבוק של ynet וקבלו עדכונים חמים וסרטונים בלעדיים
כבר בנחיתה התחלתי להרגיש את הפרפרים בבטן, כמו ילדה קטנה לפני הפסטיגל בחנוכה. ניסיתי לשחק אותה קול, בכל זאת זוהי הפעם השנייה שלי בעיר וכבר ראיתי פה את הרוב, אך עדיין משהו בפנים התהפך. ברי ואני יצאנו מהשדה, הרמנו את היד בעדינות וצרחנו "טקסי!" כמה דקות אחר כך כבר היינו על גשר קווינס, משקיפות על מנהטן, הגענו.
יש כאלה שיגידו שניו יורק היא העיר הכי בודדה בעולם. אתה יכול לחטוף מכות על המדרכה ולאף אחד לא יהיה איכפת, חוץ מאיזה מתבגר עם גשר שכנראה יעלה את זה ליוטיוב חמש דקות אחר כך.
פשוט קורה פה כל כך הרבה כל הזמן, עד שהמוח מתעייף מלהכיל את הכול. אולי בפינה אחת מישהו חוטף מכות, אבל כמה מטרים משם זמר מתחיל עולה להופיע, או בחור אסייתי עם שיער ארוך שלגופו תחתונים שחורים ונעליים כבדות כמו אלו שמקבלים בבקו"ם, ותו לא.
אני דווקא חושבת שניו יורק היא העיר הכי חברותית בעולם. אי אפשר להיות פה לבד, ויש הכול מכולם בכמויות שלא נגמרות. אף פעם לא תנחש מי יישב לידך ברכבת התחתית בדרך לחיים האמיתיים. זו יכולה להיות בלונדה מפונקת מלונג איילנד, אפריקני קשוח מהארלם, מקסיקני מהברונקס או אחד מאיתנו שערק לברוקלין ועכשיו קורא לעצמו ג'ייקוב או סיימון.
התברר שיש לו גם אח הורס, אז הפכנו לרביעייה
בעיר הזו אתה יודע איך תתחיל את הטיול, אבל אף פעם לא יודע איך תסיים אותו. עם איזה חוויות, כמה חברים חדשים ואולי אפילו פרפר או שניים. כשהמונית עצרה בין השדרה השלישית לרביעית, מתחת למעונות אוניברסיטת ניו יורק, התחיל לרדת עלינו גשם. מיהרנו להוציא את הדברים ודייר של המעונות ראה אותנו ועזר לנו להכניס את המזוודות פנימה.
הוא עזר גם להעלות את הדברים לחדר שהיה בקומה 20 והשקיף על רוב העיר, צהוב של מוניות ומלא זוהר בעיניים. אין על המקום הזה. הבחור שעזר לנו היה אפריקני חתיך עם מבטא בריטי, אף קטן וחיוך מתוק. הוא אמר שקוראים לו וויליס ושגם הוא פה לביקור קצר. ככה הכרתי את הבחור של הטיול שלי.
מתברר שיש לו גם אח, ארנולד, גם הוא די הורס. מאותו רגע היינו רביעייה: יוצאים יחד, מטיילים, רואים סרטים ואפילו רצים בסנטרל פארק ביחד (הם רצו, אנחנו דדינו מאחורה).
את הערב השלישי בעיר סיימנו בנשיקה ראשונה. זה היה יום חמישי וטיילנו ב- union Square. היו שם מלא אנשים, חבר'ה צעירים עם אופניים שמתאבדים על הרחבה, כאלה שמשחקים קלפים, עוד כמה שמסתובבים עם לפטופ ומשמיעים מוזיקה ועוד כל מיני שרוצים לראות ולהיראות.
בתוך כל ההמון הזה ברי וארנולד נעלמו לנו, החלטנו לעמוד באיזה פינה ולחכות להם. בינתיים הוא תפס לי את היד כדי שאני לא אעלם לו גם כן, הסתכל עליי במבט הקשוח שלו שפתאום נראה הכי רך בעולם. עם כל הרעש מסביב זה הרגיש כאילו רק אנחנו שם, כאילו הכול סובב סביבנו. התקרבתי אליו ונישקתי אותו.
וויליס בתגובה עזב את היד שלי ועטף אותי עם הידיים שלו. המשכנו להיות צמודים וחמודים עד ששמענו את ברי צועקת לי בעברית שהיא ממש דאגה לי ושאני בחיים לא אעלם לה ככה. כשהיא ראתה אותי מחייכת, היא נרגעה ומלמלה שנמצא לנו חדר.
אם יראו אותו עם בחורה לבנה יקרעו אותי
כמה ימים אחרי, ברי ואני לקחנו יום חופש מהבנים ויצאנו לבזבז קצת כסף, לאכול אגס בנדיקט, לבקר במוזיאון הסקס והכי חשוב, להתעדכן ולרכל. סיפרתי לה על וויליס ועל כמה כיף לנו ביחד, וכמה זה מוזר שבקצה השני של העולם ובשפה אחרת אני מצליחה למצוא מישהו שהוא הגרסה הגברית והשחורה שלי.
חייכתי מבפנים בגללו, והוא אפילו גרם לבחורה הפטריוטית שאני להצטער טיפה שהיא צריכה לחזור הביתה בשלב מסוים. הייתי יכולה לדבר עליו עוד שעות, אבל למזלה של ברי ראיתי דוכן של משקפי שמש ופשוט קפצתי עליו. את אותו יום סיימנו עם הספק מרשים ביותר: קנינו, טיילנו, צילמנו, נתנו כיף לפסל החירות, החלפנו מספרי טלפון עם שוטרי NYPD וקנינו עוד קצת.
בערב כבר חזרנו לבנים. אחרי ארוחת ערב בצ'יינה טאון, החלטנו לחפש מסיבה של מקומיים, משהו עם מוסיקה טובה ואווירה רותחת. התלבשנו יפה ויצאנו לקרוע את העיר. הגענו לצומת וכמו תמיד התחלקנו לזוגות. ¬¬וויליס ואני הלכנו לצד שמאל כשברי וארנולד הלכו לצד ימין.
הוא שוב הסתכל במבט החמוד שלו ואמר שאם יראו אותו, גאוות האפריקנים עם בחורה לבנה כמוני זה לא יהיה טוב. הבנות יתפסו אותי ויקרעו אותי ואת הקרב מגע שלי. הייתי בשוק, מה זה השטויות האלה? איפה נראה לך שאנחנו חיים? זה ניו יורק! אובמה הנשיא אז Yes we can .
בעודי מתרעמת מחוץ למועדון, עברה לידינו שלישייה של בנות סטייל דסטניז צ'יילד. הן ראו את הידיים שלנו ביחד ושלחו אליי מבט מאיים ומזלזל. הוא הסתכל עליי כמוכיח את צדקתו, חיזק את האחיזה ביד שלי ולקח אותי משם.
ניסיתי להדחיק את זה שעוד מעט הכול נגמר
התעייפתי מהחיפושים ונשענתי על טלפון ציבורי, נחה מהעקבים. הוא בא אליי ונישק עם השפתיים הגדולות והבשרניות שלו. הנשיקות איתו אף פעם לא הסתיימו סתם ככה, הן תמיד היו מלוות במשפטים באנגלית על כמה מדהים, חזק ומהר זה יהיה כשסוף סוף נהיה ביחד באמת.
באמצע קיבלנו טלפון מארנולד. הוא אמר שהוא מצא אחלה מקום, יש שם להקה שמנגנת ושנמשיך ישר לכיוון שלהם. הסתכלנו אחת על השני וידענו בדיוק לאן אנחנו רוצים ללכת עכשיו, ובכל זאת החלטנו לדחות את זה בעוד כמה שעות. הלכנו לכיוון שלהם ובפנים באמת היתה אווירה של מסיבה.
כשנכנסנו התנגן השיר של אלישה קייס "No One". הוא רקדן במקצועו, מאלה שלא מפסיקים לזוז גם כשהמוסיקה נפסקת, ופחד שאלחץ ממנו וארגיש לא בנוח לידו. מה שהוא לא ידע, זה שבילדותי הייתי פריקית של "Save the Last Dance", ואפילו למדתי את הריקוד שהם רקדו שם, כן כן.
תמיד אמרתי שיום יבוא ולכל השטויות שאני עושה תהיה תכלית, והנה הוא הגיע. אני והוא רוקדים ביחד ונצמדים, הוא מסובב אותי ומחזיר אותי אליו, אני עוטפת אותו עם רגל אחת, הוא תופס, מחזיר חזרה ולא מוריד ממני את העיניים עד לנשיקה.
כשהשירים הפכו להיות שקטים יותר הסתכלנו על הלהקה, הוא חיבק אותי ולחש לי שאני מדהימה ולא מפסיקה להפתיע. אני פשוט עמדתי שם, נהנית מהרגע ומנסה להדחיק את זה שעוד מעט הכול נגמר. אותו לילה היה האחרון שלי בעיר והחלטנו לישון אותו ביחד.
רגע לפני שעליתי למונית הסתכלתי על וויליס אולי בפעם האחרונה, חייכתי אליו ובלי לומר מילה עליתי על המונית. באותו רגע נפרדתי גם מוויליס וגם מניו יורק. הלב היה שבור מידי בשביל להכיל כל כך הרבה פרידות. העיר לא אכזבה, היא כנראה גם אך פעם לא תאכזב. וויליס, מי יודע מתי אני אראה אותו שוב. כנראה שגם מה שקורה בניו יורק נשאר בניו יורק.
לפנייה לכתב/ת 
