הסקס המדהים בסיני היה שמור לנו ולכוכבים

בחופשת שבועות נסעתי לסיני. ים, חול ובעיקר חופש, זה מה שהיה לי בתכנון. לא תכננתי לפגוש אף אחד, אבל כנראה ככה זה קורה, כשלא מתכננים. ביום-יום אני יכולה לתכננן, לכוון, לשלוח הודעה, לנסח עם קריצה. אבל לסיני נסעתי לנוח מכל אותן תמונות שמדברות איתי בפייסבוק, מספרים ושמות שמתכתבים איתי בסמסים, מגברים וממחשבים - שני הדברים היחידים שמעולם לא הצלחתי להבין, ואם הם באים ביחד אז בכלל אין סיכוי לתקשורת.

אז יאללה, לסיני, מי בכלל צריך לתקשר?! לסוף השבוע הזה אני מתכננת מקסימום בטן גב וסתלבט ומינימום תקשורת. גם ככה בסיני, עם מי יש לי לתקשר? אולי עם הגמלים. אני יושבת על הלונג, מהבוקר עד הלילה, עם הפנים לים, מידי פעם מסתובבת להביט בהרים או להזמין סחלבּ, כשמשום מקום נזרקת לעברי הצעה – "אני מ' , אם תרצי להכיר אני הולך למסעדה".

ב "מסעדה", שהיתה למעשה ערימת כריות לא מסודרות ושולחנות עץ קטנים נמוכים ומלוכלכים, ישבנו שנינו, חסרי מעש כיאה לאנשים בחופשה. התחלנו לדבר, אני לא יודעת על מה, ואני לא זוכרת, ולא הייתי שיכורה, אלא פשוט כי לא דיברנו על שום דבר חשוב. המשכנו לדבר והמשכנו והמשכנו ואז גם התנשקנו, מה שהוביל בקלות לסקס מדהים (כמה מדהים היה שמור לנו ולכוכבים). נדמה שרק אנחנו בעולם הזה, אפילו גמלים לא ראיתי בסביבה.  

הכל זרם כל כך. כמו הבריזה המדברית ריחפתי, ברוח נסחפתי. סיבות, שאלות, חרטות וטיעונים לא היו שם, כנראה שהשארנו אותם בגבול. הכל היה פשוט וטוב, כי אתם יודעים איך זה כשאתה בחופש, מתמלא אושר עד שאין לו עוד מקום והאושר הזה שלך נשפך החוצה, קורן דרך העיניים, יכול להאיר אפילו מדבר שלם, להדליק את השממה - וגם לגרום לאנשים להתאהב בך, אפילו מבלי שתתכוון. 

ויתרתי על הלונג והשמש לטובת סקס ועוד סקס

יומיים קסומים העברתי את הזמן שלי איתך, ויתרתי על הלונג והשמש לטובת סקס ועוד סקס ושוב סקס מצוין באוהל המחניק והלוהט שלך. אבל לכל חופש יש סוף, ראיתי את הסוף בא, התבאסתי שלא הכרתי אותך אפילו שעה קודם. והנה נגמר החופש, אני כבר מדמיינת איך אני חוזרת לאסוף את הסיבות, השאלות, החרטות והטיעונים שהשארתי במסוף הגבול טאבה, לא לפני שאני נפרדת ממך ומשאירה אותך, את הים, החולות, הבדואים, הגמלים, הסחלב, הכוכבים, האוהל ובעיקר את הזכרונות מאחוריי.

אתה מתנהג מוזר, אני חושבת לעצמי שזה בטח בגלל הפרידה; אל תאשים את עצמך, אף אחד לא יודע להתמודד איתה. בכל זאת אני מחליטה לשאול מה לא בסדר, ואם הכל בסדר, שזאת בעצם אותה שבעצם אותה שאלה שמתחננת לתשובה.

חוזרת למציאות ויודעת את האמת: אתה מסתיר משהו

כשהתשובה ממאנת לבוא, אני מתחילה לחשוד שמשהו לא בסדר. מתנחמת בעידוד עצמי שקרי שאולי בכלל התאהבת בי ואתה לא יודע איך לספר לי את זה, כי הכל קרה כל כך מהר ואתה לא בטוח אם אני איתך בעסק הזה של ההתאהבות. ואני מתעוררת מהחלום שרקמתי לעצמי בין רגע, חוזרת למציאות ויודעת את האמת: אתה מסתיר משהו.

כשאני משגעת אותך להגיד את האמת, אתה רומז לי במשפט - "את יודעת, יש עניינים". להמשך אני לא צריכה תרגום, גם לא תצטרך להעיר אותי מחלומות בהקיץ, נגמרה הנירוונה. גם הזוהר הזה שהיה לך בעיניים, הכוכבים הנוצצים של המדבר, הכישוף הבדואי של הסחלב, או סתם קלקול קיבה - מה שזה לא היה, זה נגמר. ואני תמיד לתומי חשבתי שבאת לחופשה, לנוח, כמוני. שבדרך קוסמית שכזאת נפגשנו, שאלוהים סידר לנו שהכוכבים ינצנצו יותר מתמיד.

גם את הזוהר בעיניים דמיינתי

אבל מסתבר שחושבים מה שרוצים לחשוב. גם אותך קראתי כמו שרציתי לקרוא, ראיתי מה שרוצים לראות, גם את הזוהר בעיניים דמיינתי, ואבל את ה"עניינים"?! לא יכולתי לראות את זה מגיע.

עכשיו, כשאני עוזבת, אני יודעת שאני לא רק משאירה את הים, ההרים, הרוח ואוהל הזיונים שלנו, אני גם משאירה אותך לזיין את הבאה בתור. הבאה שתראה משתזפת על הלונג. אני לא יכולה לרחם על עצמי, כי אני יותר מרחמת על החברה שלך, זאת שקראת לה "עניינים", זאת שאולי אין לה מושג והיא מחכה בבית לאהובה המכשף עם העיניים המשכרות והמשקרות שיחזור מן השממה, אז תמשיכו את חייהם המאושרים והשקריים ביחד.

גם אצלי העיניים כבר לא זוהרות, הקסם פג ברגע אחד, ומה שהתחיל בחולות של סיני נקבר בחולות, בסופה של אכזבה. אבל אתה יודע מה? כשהתחלתי היום לכתוב עליך גיליתי שאני כבר לא זוכרת את השם שלך, אפילו לא זוכרת באיזה אות התחיל, ועברו רק שבועיים ומשהו מאז... נראה שנקברת עבורי עמוק מאוד באדמה של חלומות, תקוות ואכזבות, נחתת עמוק מתחת לאחרים שהיה פחות קל לשכוח.

יכול להיות שאהבתי אותך, ויכול להיות שהסחלב היה מקולקל.