שיטת מצליח של אל על: טרטור לקוחה לביהמ"ש

בשבוע שעבר הצגנו כאן שורת פסקי דין שבהם נתנו שופטים ביטוי ליחסם המחמיר כלפי גורמים עסקיים בגין טרטורים ועוגמת הנפש שגרמו לצרכנים. פיצויים שנפסקו לצרכנים נועדו מצד אחד לפצות את מי שנפגעו ומצד אחר – להוות אמצעי הרתעה לסוחרים ובעלי עסקים מפני התנהגויות כאלו בעתיד.

אך מתברר, כי לפעמים יש פער בין הרטוריקה של שופט, המדבר על הצורך לפצות את הצרכנים, לבין מה שהוא פוסק בפועל. פסק דין המשקף עמדה מעין זו ניתן באמצע חודש יולי 2010 בבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב.

המזוודה מעולם לא הגיעה ליעדה 

התובעת הייתה אשה, שבדצמבר 2009 נסעה עם חברת אל על עם בתה לגרמניה. הן לקחו איתן מזוודה אחת, שנשלחה לתא המטען. עם הגיען לגרמניה התברר, כי המזוודה לא הגיעה. מכאן ואילך החלה סאגה – שנמשכה 10 ימים, משך כל זמן שהותן שם – אך המזוודה לא הגיעה.

מטבע הדברים, השתיים נאלצו לרכוש ביגוד וציוד ולהתמודד עם קשיים אחרים שנבעו מהעובדה שהמזוודה לא הגיעה ליעדה.. פרט לצורך לחזור ולהתקשר למשרדי אל על כדי לברר מה עלה בגורל המזוודה, לא היו ברשותן תרופות שנותרו במזוודה, מחשב, ומתנות שהועידו לחברים שביקרו שם.

עם שובן ארצה דרשה האשה פיצוי מאל על על כל נזקיהן. נפתח משא ומתן, שלא הסתיים בהסכמה. לכן הוגשה תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב, ובה פורטו כל טענותיה של האשה, כולל תיאור מפורט של שיחות טלפון מרובות למשרדי אל על בניסיון לאתר את המזוודה, שלא הניבו דבר.

אל על הגישה כתב הגנה, שבו לא הכחישה כי המזוודה לא הגיעה ליעדה, אך נימקה זאת בכך שהמזוודה נתקעה בשינוע לבטן המטוס בישראל. מעבר לכך, החברה הסתמכה, בין השאר, על אמנת ורשה ועל פסקי דין רלבנטיים כדי לטעון שישנו סכום פיצוי מרבי שהיא חייבת בו, וכי לא חלה עליה חובה לפצות מעבר לכך.

"מה נרוויח מלבוא לבית המשפט"

בבית המשפט נשמעו טענות הצדדים. כבר בתחילת הדיון הוברר, כי למעשה, אל על מוכנה לשלם פיצוי של כ-2,500 שקל, אשר שיקפו פיצוי של כ-20 דולר לקילוגרם מטען, שהוא סכום הפיצוי המרבי על פי אמנת ורשה. התובעת הסכימה לכך.

עם זאת, פרוטוקול הדיון משקף אולי משהו מהתנהלותה של אל על.

בין השאר סיפרה התובעת: "כשחזרנו לארץ וביקשנו פיצוי אמרו לנו שלא מגיע לנו. (במקור תבעה האשה כ-4,000 שקל - י"א) רק אחרי ששלחנו את המכתב חזרו אלינו עם הצעה של 125 דולר, לדבריהם זוהי תקרת הסכום המגיע בהתאם לאמנת ורשה. התברר שזה לא נכון. אחרי שתבענו, חזרו והציעו לנו 2,600 שקל והפכו את זה לשוק, בסוף הגיעו ל-3,000. כששאלתי למה לא נותנים את מה שביקשנו, כי ההבדל כבר לא גדול, אמרו לי שזה מה שאקבל בבית המשפט ומה נרוויח מלבוא לבית המשפט".

תגובת נציגת אל על למעשה אישרה את טענת התובעת: "כשקיבלנו את התביעה, הם הציגו קבלות חלקיות וחלקן לא ברורות. כתבנו שהפיצוי שאושר הוא 125 דולר ולא הזכרנו את אמנת ורשה. אחרי הגשת התביעה ניסינו להגיע לפשרה. היא (כנראה הכוונה לנציגת אל על שניהלה את המשא ומתן עם התובעת – י"א) הציעה את הסכום המקסימלי הנקוב בהתאם לאמנה והסבירה שזהו פיצוי שניתן באובדן מוחלט, שזה לא המקרה. הם סירבו. לא היה 'שוּק', פשוט לקחנו בחשבון את שכר הטרחה ועלות ההתייצבות בבית המשפט. לכן הציעו את מה שהציעו".

התובעת השיבה, כי הקבלות שהגישה היו ברורות לחלוטין, אלא שהן היו פשוט כתובות בגרמנית.

עוד עובדה מעניינת שציינה התובעת במהלך הדיון היא, שבניגוד לטענת אל על כי המזוודה נתקעה בישראל, היא עצמה שמעה ממנהלת מחלקת איתור כבודה באל על שהתעלה בישראל, שם לטענת אל על נתקעה המזוודה, נסרקה כעבור 48 שעות, אך לא נמצא דבר. התובעת טענה כי הוברר, שלמעשה המזוודה נשלחה ללונדון, ומשם אף הוחזרה בסופו של דבר לידיה. בהקשר זה חזרה נציגת אל על בדיון וטענה כי המזוודה כן נתקעה בישראל.

לאל על השתלם לכאורה לטרטר 

כיוון שהצדדים הסכימו על סכום הפיצוי, השופט אילן רונן קבע כי זה הסכום שאל על תשלם ואז נדרש לשאלת הוצאות המשפט שיפסוק לתובעת וכתב: "אמנם, נציגי הנתבעת (אל על – י"א) הסכימו לתשלום זה כבר בתחילת הדיון, ואמנם מסתבר שנציגי הנתבעת הסכימו לתשלום סכום זה ואף מעט מעבר לו, עוד לפני הדיון אשר נקבע היום. מאידך, הסכמת הנתבעת ניתנה רק לאחר הגשת התביעה ולאחר שהתובעים נאלצו להשקיע מזמנם בהגשת התביעה. בנסיבות העניין הנני מחייב את הנתבעת לשאת בהוצאות המשפט של התובעים בסך של 500 שקל".

במילים אחרות, השופט היה מודע לכך שרק הגשת התביעה דירבנה את אל על לשלם לתובעת מה שמגיע לה. ואם כך, האם 500 שקל הם מה שירתיע את אל על מהתנהגות דומה בעתיד?

לא צריך להפליג הרחק בניסיון לחפש את התשובה. אל על עצמה כבר נתנה אותה לתובעת. זוכרים מה העידה התובעת בבית המשפט? – "כששאלתי למה לא נותנים את מה שביקשנו, כי ההבדל כבר לא גדול, אמרו לי שזה מה שאקבל בבית המשפט ומה נרוויח מלבוא לבית המשפט". כלומר, אל על כבר עשתה מראש את חישוביה לכאורה, וידעה שגם אם תטרטר את התובעת, לכל היותר היא מסתכנת ב-500 שקל נוספים.

מי שהיה אמור לקלקל לה את החישובים הללו היה אמור להיות השופט. הרי הוא עצמו ציין, כי התנהגות אל על היא זו שאילצה את התובעת לטרוח ולהגיש תביעה, ובמשתמע עולה מדבריו, כי אלמלא תבעה האשה, ייתכן שלא הייתה זוכה לראות שקל מאל על. אז היכן העמדה השיפוטית שתמנע התדיינויות והכבדת העומס על בתי המשפט העמוסים ממילא? היכן האמירה הנוקבת, כי על חברות מעין אלו להפסיק לטרטר צרכנים מקום שהצדק עמם? והיכן האמצעי שירתיע אותן?

500 השקלים הללו אינם התשובה לכך. 

הכותבת היא עורכת דין המתמחה בנושאי צרכנות ומנהלת פורום צרכנות ב-ynet.