השנה בתרבות: יוחזר בן יהודה
מי ייתן והשנה ישכיל העם לדעת שיש לו שפת פלאים והיא לא רק יפה, אלא היא הדם הזורם בעורקי הארץ והמדינה. בימי בית שני, כשנטשנו את העברית למען הארמית, זה נגמר בגלות
קודם שניגע בחוליים הנידונים מדי יום ביומו בעיתונות, ואחרי שהכלבים, כלומר אנחנו, נובחים, ואחרי שהשיירה עוברת, הייתי רוצה להכריז על שנת תחיית השפה העברית. נחוץ להחזיר - ולו לחודש ימים - את הדור של אמי מגימנסיה הרצליה, אלה שהיו הראשונים אחרי אלפיים שנה שדיברו רק עברית, שנשמו עברית, שחלמו בעברית וחידשו את השפה הזאת.
הרי היו אלה הסופרים הכותבים עברית לקהל קטן בוורשה, באודסה ובברלין, שייסדו את תנועת חובבי ציון, שהיו בין מייסדי הציונות המדינית והמעשית והתרבותית, שהיו דובריה ונוטריה.
אבל העברית מתה והולכת בארץ ישראל. היא אמנם קיימת, בסתר, נכלמת, אבל היא נהרסת. כמו בימי בית שני: הפרושים שייסדו את הדת היהודית כפי שאנו מכירים אותה, עברו לדבר ולכתוב בארמית - כי ארמית הייתה האנגלית של זמנם, השפה הבינלאומית.
אבל אלוהי עמנו ברא את העולם במילה (סיפור מופלא נוכח סיפורי האלים שבראו במו ידיהם). האל העברי שבפרק השני במקרא אכן ברא את העולם כמו האלים הזרים, אבל בנוסח העברי האמיתי, המקורי, ברא את העולם במילה - וזה נשאר אבי היהדות גם אחרי בגידת הפרושים והחכמים בשפה היפה שלנו.
לא ייתכן שהשפה שבראה מדינה עברית אחרי כל הדורות המרים, ונאבקת לעשות את המדינה הזאת ראויה לעם הזה (או להיפך), לא ייתכן שבמדינה שהציונות בראה חרף כל מחדליה, לא ייתכן שבמדינה הזאת - העברית תיאנס, תיבהל ותתחיל להיעלם, תברח ללוס אנג'לס, תיכחד מהעיר העברית הראשונה ותכנה כל חנות ועסק באנגלית.
נכון, רוב ההדיוטות בארצנו קראו את צ'וסר ויודעים בעל פה את שייקספיר. כל דוגמנית שמתראיינת מתארת איך היא קמה בבוקר בקריאה בג'ויס ושוכבת לישון עם פרוסט. אבל נדמה לי שגם הם, לו רק רצו, יכלו לשמוע עברית יפה יותר בטלוויזיה וברדיו, ולמצוא תחליף לקניית בגדים בדיזנגוף סנטר (מרכז? גרעין? אולי כלבו? או מה שהיה פעם חפציבה?) - שם מלבד שתי חנויות הספרים הגדולות וחנות סנדלי נמרוד, כמעט כל שמות החנויות נכתבים באנגלית.
אז נכון שיש תור ענק של אמריקנים המחכים לשבת בקפה ג'ו או לשתות אמריקנו ברוטשילד קיטשן עם מוסיקה מחרשת אוזניים, אבל מותר להאמין שגם האמריקנים שאין להם באמריקה איפה לשתות אמריקנו היו שמחים לשבת בבתי הקפה של פעם, כשהמוזיקה העברית לא היתה "גרוב" ו"פולק" (שזה השיא). כסית, קנקן, שניר, עטרה - מה רע בשמות היפים האלה?
בן יהודה צריך וחייב לבוא. אם ידידנו ירון לונדון רב הכוח, ואהבת ציון ושפתה בלבו, לא יביא אותו, ניאלץ להביא אותו בעזרת החזרת דורות העברים בבתי הספר בארץ, טרם נעשתה הארמית של היום לשפת הממלכה הגורסת אנגלית כאילו בלעה אבני חצץ.
אני מאחל לשנה החדשה שבן יהודה יחזור. אחד העם ישוב. ירמיהו ידבר שיר בכיכר רבין. שהעם ישכיל לדעת שיש לו שפת פלאים והיא לא רק יפה - אלא היא הדם הזורם בעורקי הארץ הזאת ובעורקי המדינה הזאת כאשר נאלצה לקום.
לחודש אחד יבואו ענקי הרוח העברית ויקראו יחד ציטוטי שפה, יעלו הצגת תיאטרון בבתי הספר. איך חידש בן יהודה את המילים ואיך תלמידי הגימנסיה העברית רקדו בוכים מאושר, ואיך המדפיס טעה ובמקום מקהלה לקהל ותזמורת לזמר חידש תזמורת לפילהרמונית ומקהלה לקורוס. ההתלהבות למילים הייתה חגיגה, קוטב התחדשות של העם היהודי. אפילו לשמע המילה מלפפון היו בוכים משמחה.
שהרי בלי שפה עברית לא יהיה פה עם. לא תהיה מדינה. הממשלות הישראליות מזה שנים אינן רוצות את השפה הזאת - בניגוד לצרפת, למשל, הנאבקת למען שפתה ותרבותה והמשקיעה בתרבות הון תועפות כדי להתמודד עם תת-התרבות האמריקנית השלטת בכל.
בניגוד לרוב מדינות אירופה הצמאות לשמר את שפתן ואת תרבותן, רק ישראל עושה הכל כדי למחוק את התרבות העברית, מתעלמות מכל שכיות התרבות שלה ולא מתעניינת בלשון שסופרים ומשוררים ואנשי אקדמיה וסתם אוהבי לשון עברי משמרים בלי פרוטה לסיוע.
הממשלות משקיעות במה שקראו ביידש "בובקס מיט בובקס" (סליחה, אבל גם זו בכל זאת שפה יהודית, הרבה יותר מהארמית שמילותיה נחשבות כבר לעבריות זה דורות הרבה). היא משקיעה מעט שבמעט כדי שיהיה לה כסף למלא את כיסי הטייקונים, שהלוואות הממשלתיות שהם מקבלים על חשבוננו קונות את ארצנו מבלי לשלם לנו גרוש אחד.
בימי בית שני זנחנו את השפה היפה שהיתה לנו בימי המקרא - והגענו לגלות. אסור לנו היום ללכת בדרך הזאת. אם נאבד את השפה נאבד הכל. היום אנחנו נמצאים בצומת השמחה והטפשות, ואם לא נחזיר לעצמנו את השפה - הרי מה לעשות? שתי מדינות, מדינה אחת, שלום, שלווה, מלחמת חורמה לדורות הרבה, או בדמייך חיי או שמא בשלום צחיי הרי - (ושוב ביידיש) נגיע לאויס ישרואל.
לפנייה לכתב/ת 
