יוצאים לרחוב: פסטיבל עכו נפתח

פסטיבל עכו לתיאטרון אחר שנפתח היום (א') יהיה הפסטיבל הגדול ביותר בהיקפו עד כה. הדבר בא לידי ביטוי במספר שיא של הצעות שקיבלה הוועדה האמנותית, אשר החליטה כתוצאה מכך לפתוח מסגרת חדשה בה יוצגו הפקות שלא נמצא להן מקום בתחרות הרשמית, אך בעיקר בהיקף חסר תקדים של הפקות תיאטרון הרחוב שחוזרות אחרי שנתיים להציג במרחבי העיר העתיקה. זאת לאחר שנדדו ממנה אל טיילת העיר, בין היתר מסיבות של אבטחה.  

גיבסון. מאמינים ברחוב (צילומים: יוהאן שגב)

תיאטרון הרחוב במידה רבה הוא ליבת הפסטיבל ה-31 בעכו. 44 מופעים מהארץ ומחו"ל, כמחצית מהם בכורות, יעטרו השנה מוקדים שונים בין חומותיה של העיר העתיקה, ויציעו משעות אחר הצהריים לגדולים ולקטנים אינטראקציה בלתי אמצעית בין אמנות נועזת וחסרת גבולות לרחוב התוסס והמבעבע.

על מופעי הרחוב אחראים השנה אבי גיבסון בר-אל וינון צפריר, מייסדי תיאטרון אורתו-דה, וקשה להאמין שאלמלא הקשרים שרקמו לאורך 15 שנות פעילות בתחום תיאטרון הפרינג' באופן כללי ואמני הרחוב באופן נקודתי, היתה רושמת המסגרת הזו שדרוג משמעותי שכזה.

מתוך המופע "בורדל טוטאל"

"תיאטרון הרחוב הוא חלק אינטגרלי מפסטיבל עכו, ושמנו לנו כמטרה לדחוף אותו הלאה, לאפשר לו לצמוח ולתת ליוצרים בתחום מקום משמעותי שלא מפחד מאקספרימנטים", אומר גיבסון שמתעקש לא לקרוא לעשייה התיאטרונית ברחובות "מופעי חוצות" - מונח שמזכיר לו את אירועי הבידור הנהוגים ביום העצמאות.

תעודה של כבוד יכולים השניים לרשום לזכותם עקב הסיבה שהשנה ביקשה רשימה לא מבוטלת של יוצרים, שהציגו בעבר במסגרת התחרות, ליצור עבודות מקור לתיאטרון הרחוב. "אני משער שזה קשור בכך שאנחנו עצמנו באים מהרחוב, מהשטח, מהעשייה האמנותית. יש קשרים שנרקמו לאורך השנים, אבל חשוב מזה הוא הדיאלוג הפתוח והמפרה", אומר גיבסון, "הניהול האמנותי של המסגרת הזו הוא כזה שנותן חופש פעולה ומאפשר לטעות, להיכשל, להתנסות ולעשות ביחד".

מקומם של אמני הרחוב הוא בלב העיר

אחרי שנתיים בהן מופעי הרחוב הורחקו אל טיילת העיר, שכנעו גיבסון וצפריר את פרנסי העיר שמקומם הטבעי של אמני הרחוב הוא בתוך הלב הפועם של העיר העתיקה. "אי אפשר היה לעצב תפאורה קסומה יותר לתיאטרון רחוב ממה שהעניקה לנו ההיסטוריה", הם מדגישים.

אין כמו התפאורה של ההיסטוריה. מתוך "ג'וסי לוסי"

"זו עיר טעונה ומחולקת, אבל אי אפשר שלא לחוש ברצון החזק לשינוי שיש בה ולכן כשתיאטרון הרחוב מגיע לפה הוא נטען בכוח הזה וטוען את הקהל באנרגיות משלו. דווקא פה, מתוך הקושי, נוכחות של אמני קרקס, פנטומימאים, מופעי אוויר ויצירות חברתיות יכולה לגעת, להוסיף צבעים, לפרק את המתח".

צפריר, מצדו, מתייחס לפירוק המתחים שמבעבעים ברחוב הישראלי כחלק בלתי נפרד מתפקידי הז'אנר. "ישראל צריכה תיאטרון רחוב דווקא כי המקום הזה נדלק מהר והעצבים של כולנו רופפים. אנחנו משתמשים בזה כדי לשחרר את הפקק ולהשתחרר", הוא אומר.

"העצבים של כולנו רופפים". מתוך "ויה דה לרוזה"

"לכל אמן רחוב יש את התשובות שלו לשאלה למה הוא מופיע שם: יש כאלה שזו בשבילם אמירה פוליטית או חברתית, אחרים רוצים לחגוג את החריגות שלהם דרך כך ויש כאלה שפשוט רוצים לבדר. אותי מעניין איך בקשר בלתי מחייב עם קהל שהוא עובר אורח נולדת יצירה שכותבת את עצמה עם הרחוב. זו יצירה שאינה מחויבת לקהל אלא לעצמה ומנגד גם הקהל אינו מחויב לה, מתוקף כך שהוא בא והולך בדרך לחומוס. זה מאפשר לה להיכתב בצורה אותנטית, זה חי, מחייה ומלא בקסם".

האלמנט ההתאבדותי של תיאטרון רחוב

שניהם מודים כי באמנות תיאטרון הרחוב בכלל ובישראל בפרט יש אלמנט התאבדותי שנובע מהאנרגיות הטעונות גם כך במרחב. "זה על החיים ועל המוות", אומר צפריר, "אמן רחוב צריך לדעת איך להתמודד עם זה שהקהל עוזב אותו באמצע, מתעלם מקיומך או ההיפך, מקלל, משפיל, לפעמים נוהג באלימות או סתם מגיב ומשנה לך את הרגע. אתה נדרש לדריכות שלא קיימת בתיאטרון קונבנציונאלי".

אמנות שהולכת על הקצה. מתוך "אישה אלה" 

גם גיבסון מאמין שמדובר באמנות שהולכת על הקצה. הוא נזכר במופע "מטהרבין" של תיאטרון אורתו-דה שם שיבטו את דמותו של ראש ממשלת ישראל לשעבר, יצחק רבין, ועוררו תגובות קשות. "התגובות האלה ולקיחת הסיכונים הזו היא בעיני הגשמת הייעוד שלך כיוצר", הוא אומר.

מופעי הרחוב בעכו לאורך השנים הצמיחו דורות של יוצרים שמכוונים את אמנותם אל מחוץ לאולמות הקונבנציונליים. גיבסון נותן כדוגמא את רונן סדיס, שיציג בבכורה בפסטיבל את "The Human God", מופע שבמרכזו אקרובט מגלומן, חסר כישרון וטקט שדוחף את דמות הליצן אל הקצה ומעבר לו.

מתוך "פלישה חשמלית" (צילום: מרקו ברדר)

"אני חושב שהמפגש של סדיס עם הרחוב התחיל כיוון שהוא גדל בעכו. כאן הוא נחשף לתיאטרון הרחוב והיה לו קל יותר להיות פתוח לדבר הזה. הוא לא הדוגמא היחידה של אמנים שנעים בין החוץ לפנים, בין האולם לרחוב. אני חושב ששחקנים צריכים מתישהו בחיים להתנסות בתיאטרון הרחוב, כי הוא נותן כלים שמחדדים אותך כשחקן ונוטעים בך דריכות יותר מכל בית ספר אחר למשחק", אומר גיבסון.

שניהם מצרים על כך שבישראל אין יותר פלטפורמות שמאפשרות חשיפה לתיאטרון רחוב והמשכיות שתאפשר פיתוח של העשייה שנוצרת בעכו. "כשאתה מסתובב באירופה יש לך אינספור פסטיבל ואפשרויות. פה אמנים לא יכולים שלא לשאול את עצמם, לאן ממשיכים אחרי עכו?", אומר גיבסון ומציין כי בעצם כך שפסטיבל בת-ים לתיאטרון רחוב החליט השנה להזיז את מועדו ונערך במקביל לעכו - הוא למעשה מבטל את עצמו כאופציה ליצירת המשכיות לאמנות המתכלה מטיבה.

המטרה: ישובי הפריפריה

בין המטרות המרכזיות שהציבו לעצמם השניים היא לאפשר למופעי הרחוב של עכו לנדוד בעתיד אל מקומות אחרים בהם ישובי הפריפריה, ולחשוף את העשייה בפני קהל שאינו מגיע בהכרח לפסטיבל. זו הסיבה ששמו דגש מיוחד על

הבאתם ארצה של קבוצות זרות, מנהלי פסטיבלים ויוצרים מחו"ל.

"רצינו שייחשפו לעבודה שנעשית פה כדי לייצר שיתופי פעולה ולפתוח ערוץ הידברות נוסף", אומר צפריר. גיבסון, שמנהל מזה כשנתיים את תיאטרון הסימטה ביפו, אירח בשנה שעברה מקבץ של עבודות רחוב מעכו בתוך מבנה התיאטרון היפואי כדי להאריך את חיי המדף שלהן, ולאפשר גם לקהלים נוספים להיחשף לעשייה.

היום הוא מפציר גם בבתי פרינג' אחרים בתל אביב ובערים אחרות להרים את הכפפה. "מקבצי יצירות מהרחוב יכולים למשוך קהל ויש בהם התעניינות", הוא אומר. גם יצירת קהלים חדשים לאמנות הרחוב היא מטרה ואחת מהדרכים להגשמתה לדידם היא הקמת מתחם מיוחד מתחת לכיפת השמיים בסגנון פסטיבל בובמבלה, שיאפשר לבאים גם מתחם שינה באוהלים. "זה לא הסתדר השנה מסיבות טכניות, אבל אנחנו בפירוש מתכוונים ליישם את זה בעתיד".