מגרש ביתי

"מגרש השדים" (1973) מבוסס על ספרו של וויליאם פיטר בלאטי, יוצר ממוצא לבנוני, שצעד 55 שבועות ברשימת רבי המכר של ארצות הברית ותורגם ל־18 שפות. על הבימוי הופקד וויליאם פרידקין, המוכר מסרטים כמו "הקשר הצרפתי" ו"שוטטות". אלן בורסטין לוהקה לתפקיד הראשי והיא מגלמת בסרט כוכבת קולנוע שעסוקה בצילומי סרט חדש במדינת וושינגטון. בתה האהובה (בלייר) מתחילה לפתע להתנהג בצורה ביזארית ומטורפת: היא מקללת, מקיאה צואה ירוקה, מתחילה לדבר בלטינית ובקול עבה ולא מפסיקה להשתולל. האם המודאגת מהתנהגות בתה, שרק הולכת ומתדרדרת, מבקשת את עזרת הרופאים. אחרי סדרת בדיקות הרופאים מתייאשים ומפנים את האם לאנשי דת, בתקווה שאלה ידעו כיצד לגרש את הדיבוק שהשתלט על הבת.

הסרט, שעסק בסוגיות של אמונה, גאולה, שדים ומעשי שטן, הפך ברבות הימים לאגדה אורבנית מאיימת למדי. רבות דובר על כך שהפקת הסרט, בדומה לדמות הראשית בו, היתה מקוללת - העובדה שלוותה בקשיים, צרות ותופעות מסתוריות, רק תרמה למיתוס. באחד הימים התפאורה המרכזית בסט - הבית של הגיבורות - עלתה לפתע בלהבות והצילומים הופסקו לשישה שבועות. גם כוכבי "מגרש השדים" לא הצליחו לברוח מהקללה במהלך הצילומים: ביום בו התייצב מקס פון סידוב (המגלם את מגרש השדים) על הסט, הוא התבשר שאחיו מת. פון סידוב נאלץ לחזור לשוודיה כדי להיות נוכח בלוויה. בורסטין נפצעה בגבה ורותקה למיטתה במשך שבועיים, סבה של לינדה בלייר, שגילמה את הילדה אחוזת הדיבוק, נפטר בשבוע הראשון של הצילומים והשחקן ג'ק מקגאוורן, המופיע בתפקיד במאי קולנוע, מת שבוע אחד בלבד אחרי צילומי הסצנה בה דמותו נרצחת על ידי השטן. בנו של השחקן ג'ייסון מילר, שגילם את הכומר בסרט, נפצע קשה בתאונה, ואפילו אחד הנגרים על הסט איבד אצבע. יש הטוענים שחלק מהמקרים האלה הם המצאה של מערך יחסי הציבור המשומן של האולפנים, אך אין לכך הוכחות.

הסרט הפך לתופעה עוד לפני שהגיע למסך. הצופים המסוקרנים היו בטוחים שזה עומד להיות הסרט הכי מצמרר ומפחיד שהוליווד הנפיקה מעודה. ואכן, חלק מהצופים המבועתים לקו בהתקפי חרדה וסבלו מבחילות במהלך הצפייה ורבים התעלפו או יצאו החוצה באמצע. מהרגע בו יצא להקרנות מסחריות, עורר "מגרש השדים" לא מעט ויכוחים ודיונים. רשויות הכנסייה דיווחו על מקרים רבים של מתקפות שדים שהובאו לידיעתן, והמתנגדים הזהירו מפני פריחה של פולחני כישוף. בלאטי טען שהסרט הוא "כמו נסיעה ברכבת הרים, אך במובן עמוק יותר של התת מודע. אתה לומד בזכותו קצת על הכוחות הפועלים בעולם, חלקם טובים וחלקם רעים". שערוריות בצד, הביקורות היו מעורבות: מ"הייתי מרותק למסך בגלל המלאכה הקולנועית המצוינת" ו"הסרט כופה ומרתק את החושים ואת האינטלקט" ועד "מכוער, דוחה ומטורף" ו"פצצת הזבל של 1973 מעוררת חוויה דומה לזאת שאתה מרגיש כאשר משאית דורסת אותך". וינסנט קני, המבקר הסמכותי של ה"ניו יורק טיימס", ניצב אז בראש המתנגדים לתופעה ופסק: "מדובר בסרט מיסטי, טיפשי, בלבוש אלגנטי, שבלתי אפשרי לצפות בו. הוא מבשר על סטנדרטים נמוכים חדשים של אפקטים מגוחכים".

מכוער, דוחה, מטורף, טיפשי - ומאד מאד רווחי

למרות שעלה 12 מיליון דולר בלבד, הכניס "מגרש השדים" קרוב לחצי מיליארד דולר למפיקיו ועוטר בארבעה פרסי גלובוס הזהב (בהם פרס הבמאי). אפילו קברניטי האוסקר לא יכלו להתעלם מהתופעה, והסרט גרף עשר מועמדויות. בסוף הטקס יצא "מגרש השדים" עם שני פסלונים על הסאונד והתסריט. בעקבות ההצלחה נוצרו שני סרטי המשך ("מגרש השדים 2" ו"מגרש השדים 90", אותו ביים בלאטי), שהתרסקו בקופות ולא התקרבו להישגי הסרט המקורי. זה לא מנע מהמיתוס להמשיך להתחזק לאורך השנים. פרט למחוות רבות ופארודיות שנוצרו ברוחו, הופקו בעשור האחרון שני פריקוולים ל"מגרש השדים", אבל גם אותם כמעט איש לא טרח לראות.