נוק אאוט

"באיזשהו מקום הגיע הזמן שאני אדבר קצת בשם עצמי", אומר הראל סקעת, ומכין מסגרת נראטיבית לסרט הכי מיותר שראיתם מזה זמן רב, כאילו באמת יוחסו לו יותר מדי שמועות ורכילויות על רומנים שהיו או לא היו, ובגלל זה הוא מתיישב מול המצלמה - כדי לתקן רושם ציבורי, או לבנות תדמית או לשווק משהו, והרי לו עצמו לא כל כך ברור מה הוא משווק, כשהוא מתוודה שהוא חושב על "מה כביכול אני צריך לספק בסרט הזה".

ההיתממות הזאת מהולה במבוכה אמיתית, ושתיהן מכסות על עובדה לא נעימה אחת: כשסקעת נשאל סוף סוף, אחרי 32 דקות מעיקות של כלום, על נטיותיו המיניות - השאלה והתשובות, כמו כל הסרט עצמו, הם כניעה ארוכה מדי ומתוזמרת מדי לטרור מחשבתי.

המאבק הארוך על שוויון חברתי להומוסקסואלים מתקיים באקלים תרבותי, בו מלמדים אנשים להאמין שלכל אחד מאיתנו הזכות לחיות את חייו על פי בחירותיו האישיות, גם אם הבחירות האלה הן ביולוגיות, או בלשונו של סקעת, "איך שאלוהים ברא אותי".

דיקטטורה אפלה

וראו איזה פלא: דווקא מי שאמור היה לשאת את דגל הזכות לשונות והזכות לבחור, מאמין כי על הומואים שאמנותם היא גם פרנסתם, מוטלת חובה קדושה ובלתי מעורערת להיחשף בציבור ככאלה, ואם לא כן - יחשוף אותם בעצמו. הגיבור האמיתי של הסרט הזה, או שמא הנבל האמיתי, אינו סקעת כי אם גל אוחובסקי.

סקעת, מתוך הסרט. מה החטא הגדול? (צילום: ערוץ 2)

הוא היה בסרט לרגע, כשסקעת הופיע בעצרת הזיכרון לנרצחי הבר-נוער. הוא הצליף בסקעת במילים קשות, כפי שעשה בעבר לאחרים שביקשו להשאיר את נטיותיהם המיניות בינם לבין הקרובים להם, ולא לעשות מהן עניין ציבורי.

הרגע האחד הזה, בו אוחובסקי זועם על סקעת, שבחר עד אז לא לשתף את כל העולם ואחותו, הוא רגע של כוחניות ברוטאלית, של כפייה מחשבתית והתנהגותית שמתאימה לדיקטטורים במשטרים אפלים - והרגע הזה והכפייה הזאת, הם שניצחו.

לא יעזור כלום. לא השירים המתוקים-מרירים-נעריים של סקעת, לא קולו הצלול ומראהו החינני ותגובת ה"איזה-מאמי" שהוא מפיק כמעט אוטומטית בנוכחותו המצודדת - כל אלה לא הביאו אותו (ואתכם) אל המסך, אלא ההבטחה שהוא יספר הכל, ייחשף במערומיו הנפשיים, יתוודה.

אבל הלא אין כאן חטא ואין כאן סיפור גדול ואין כל צורך אמיתי לאיש, לבד אולי מיצרני הרייטינג שטעמם ברור, וגל אוחובסקי שהאג'נדה שלו ברורה, לדעת שהנה, עוד אחד מן הזמרים המובילים כאן אוהב בנים. אז מה?

על במת האירוויזיון. נכנע לבחירה שעשו בשבילו (צילום: Giel Domen)

האם משום שהוא זמר חלה עליו החובה לדווח ל-20% ממשקי הבית היהודיים שצפו בטלוויזיה באותה עת, כי זה המצב? האם באמת קיימת חובה מוסרית-מצפונית-חברתית שכזו, או שמא הכל אינו אלא התכופפות נרצעת אחר מסע לחצים קצת יותר מדי בוטה וחסר רחמים?

נעשו מאמצים לשכנע אתכם שיש כאן עוד משהו: תיעוד אינטימי-אישי-רגיש של חיי סקעת, מרגע הזכיה במקום שני ב"כוכב נולד" ועד לאירוויזיון ובחזרה לאולפני ההקלטות, דרך פיסות של הופעות וסיפורים אישיים קטנים.

אבל הלא התכנסתם כדי להציץ לו, ולא לשמוע דיווח על השעות שהוא מבלה לבדו במסתור הכביסה של דירתו, או על כך שהוא באמת זקוק לאהבה של אמא, או אפילו על כך שהוא רואה עצמו אחראי לאושרם של הוריו, ולפיכך עד כה לא היה מסוגל להודות בעצבונותיו שלו.

כל זה די צפוי, וכל זה לא ממריא לכלל יצירה מגובשת או הצגה של דמות מגובשת. קצת בגלל סקעת ונחמדותו הבלתי נלאית, קצת מפני שגם הבמאי לא ממש בטוח אם הוא מספק את הסחורה, או מהי הסחורה.

פאתטי, ארכני, טרחני

סקעת עצמו רצה "שלא יעמידו אותי בכיכר העיר להסביר מי אני ומה אני". איש אינו צריך לעמוד כך בכיכר העיר בניגוד לרצונו. "בחרו בשבילי את הטיימינג, המקום והצורה", הוא מתלונן, אבל כבר קשה להאמין לו, מפני שנכנע לבחירה -

בניגוד גמור להצהרותיו על מה שהוא עושה בחייו המקצועיים ועד כמה חשובה לו חירות הבחירה וההחלטה שלו. "הנטייה המינית שלי לא חשובה", יאמר עוד.

"אני לא הסתתרתי, אני בחרתי לא לשתף", ינסה להבהיר. כל זה, וכל הצמר-גפן שמסביב, היה פאתטי, ארכני, טרחני מדי. עכשיו הוא מרגיש הרבה יותר טוב, ואפילו השתנה לטובה, מבטיח לנו במאי הסרט בסוף הדברים, ובכך מאמץ גם הוא את הסיפור שהטרור המחשבתי מנסה למכור לקורבנותיו: רק אחרי שייצאו מן הארון ייטב להם בחייהם הפרטיים והציבוריים.

במובן אחד בלבד זה נכון: אחרי שייצאו מן הארון בסרט רגיש-נוגה-נוגע ללב ומיותר לגמרי, הטרור כבר לא יוכל להכות בהם. השעמום, לעומת זאת, ימשיך להכות בצופים.