להיטי שנות ה-60

את הדברים האלה אומר ברגש רב שלמה בר, סולנה של להקת הברירה הטבעית. מוזיקאי אגדי שבחר, כמו רבים מבני דורו, לא להניח את המיקרופון ולהרכין את הראש בפני שורת המקהלה האחידה שהיא מוזיקת המיינסטרים בישראל, אלא להמשיך להיאבק על דרכו המוזיקלית, לא משנה לאן זו תוביל אותו.

האלבום האחרון של להקתו, "בסוד תפילת ערער", מצטרף ליותר מעשרה אלבומים מיוחדים ואישיים שהוציאו בשנה האחרונה מוזיקאים משכבת גילו של בר, זו שפרצה לתודעה מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים ושינתה את תפיסת

 עולמה של התרבות המקומית. אלבומיהם של ילידי שנות ה־50 לא רק שעדיין מלווים אותנו ב־2010, אלא גם מנפקים אמירה אישית שבולטת במיוחד על רקע חיוורונו של המיינסטרים הנוכחי. סקירה קצרה תגלה כי כמה מהאלבומים המורכבים והעמוקים ביותר שיצאו בשנה החולפת, ואפילו קצת לפניה, שייכים בהחלט למי שעוד זוכר את השידור הראשון של חיים יבין. אם נציב את כל האלבומים בשורה אחת, נגלה מרקם מגוון להפליא שכולל בתוכו כאלה שהחלו את דרכם כפורצי דרך עוד בימי הזוהר של סשה ארגוב ומצאו עצמם בסופו של דבר בלב הפלייליסט, לצד כאלה שתמיד נחשבו קצת אקסצנטריים. במבט על, קשה שלא לחוש שהמוזיקאים שנולדו בשנות ה־50 הופכים בעקבות המבול הזה באופן סופי לדור חדש של סנדקים מוזיקליים מקומיים.

על הרשימה המכובדת הזו נמנים יהודה פוליקר (עם אלבום חושפני ואישי), מתי כספי (באלבום חדש לאחר שתיקה ארוכה), חוה אלברשטיין (שהוציאה לאחרונה אלבום חדשני בתפיסתו), דני סנדרסון (כשהוא מלווה בהרכב חדש, צעיר ומעולה), אושיק לוי (עם אלבום קאברים אמיץ), שם טוב לוי (באלבום ג'אז ומוזיקת עולם יוצא דופן באיכותו) ושלמה יידוב המבריק - שהגשים חלום שנה לפני שמלאו לו 60, ושחרר אלבום אינסטרומנטלי מרגש ומפתיע.

יוסי כסיף, אחד העורכים המוזיקליים המיתולוגיים של רשת ג', סבור שאת פרץ היצירה הזה ניתן לייחס לשני אלמנטים מעניינים ושונים. הראשון הוא מספרי ועובדתי לחלוטין: כמות בלתי מוסברת של מוזיקאים גדולים חגגו, או יחגגו השנה את יום הולדתם ה־60 - שלמה ארצי, דני סנדרסון, מתי כספי, יהודה פוליקר, ריקי גל, שם טוב לוי ושלמה יידוב - מה שהופך אולי את 1950 לשנת לידה מבורכת של יוצרים מקומיים ואת הדור הזה לפורץ דרך אמיתי, כזה שגם הושפע ואתגר מוזיקלית האחד את השני. אלמנט נוסף קשור גם בדחף שלהם להוציא לאור את המוזיקה שנערמה אצלם במגירות, ולשינוי שעברה תעשיית המוזיקה בשנים האחרונות. לא רק פרחי אינדי מבינים שהיום לא זקוקים לחברות תקליטים ענקיות כדי להוציא אלבום.

"כל אחד מהם באמת עשה דברים גדולים בעבר", מסכים כסיף, "כשאמן מגיע לגיל מבוגר יש בידיו שתי דרכים עיקריות ליצור. האחת היא לנסות ולהצעיר את עצמו, כמו במקרה של דני סנדרסון שרצה לקזז קילומטראז', עם להקה הכוללת נגנים הצעירים ממנו ב־30 שנה לפחות. האמת היא שלפניהם עשו זאת גם אריק איינשטיין ושלום חנוך, שגייס את להקת מוניקה סקס להקלטת אלבומו 'אור ישראלי', ממש כמו שניל יאנג ציוות לעצמו את פרל ג'אם בשנות ה־90. האופציה השנייה היא להמשיך ללכת בקו הבטוח ולעשות את מה שהקהל הוותיק שלך מכיר ואוהב".

כסיף מציין כי יש גם גישה שלישית - אלה שרוצים בעיקר להגשים חלום מוזיקלי ישן, או לנסות לעשות משהו שבוער בעצמותיהם. "יכול להיות שהם מוציאים את האלבומים מתוך הבנה שאולי זו ההזדמנות האחרונה לנסות ולעשות את זה. שלמה יידוב הגשים חלום שלו, לאחר שנות שתיקה לא מעטות, והוציא אלבום אינסטרומנטלי בפעם הראשונה בחייו. אושיק לוי הקליט עם מפיק ומוזיקאים צעירים אלבום קאברים מיוחד ואמיץ, גם אם לא ממש מתאים למידותיו. גם שם טוב לוי החליט לעשות אלבום אחר, ללא שיקולי רייטינג, אלבום נישה אמיתי".

אושיק לוי, שזכה לביקורות מפרגנות על אלבומו האחרון, טוען כי הוא ממשיך לאורך השנים לעבוד עם נגנים ומפיקים צעירים ולנסות להוציא בעזרתם פרויקטים חדשים המתכתבים עם מה שהולך היום. השנה הוציא לוי בן ה־66

 את "קל וחומר", אלבום המבוסס על שירים נשכחים דווקא משנות ה־90. פרויקט לא ממש צפוי, ממי שרכש בזמן אמת אלבומים של הביטלס והופיע בימי תור הזהב של צוותא.

"אני לומד כל הזמן דברים חדשים ואפשר להגיד שאני שקדן וממשיך להתעניין, גם היום בגיל 60 פלוס, אפילו יותר מבעבר. אני בהחלט מרגיש בעל כוחות מחודשים בזכות היצירה והאלבום החדש. אני מקבל המון תגובות מעולות על האלבום מחבר'ה צעירים וזה פשוט נהדר. עם זאת, אני חייב להודות שלא מדובר בתקופה קלה למוזיקאים בישראל. יש כאן אווירה שלא מכבדת את היוצרים הוותיקים. תראה לדוגמה את צרפת, שם גם אם זמרים ותיקים ביותר, כמו שארל אזנבור, לא בשיאם - אנשים ממשיכים לקנות אלבומים במאות אלפים ומגיעים לכל ההופעות. בישראל יש תרבות של 'כוכב נולד'".

כל המרואיינים בכתבה מסכימים כי משהו מאוד חשוב הלך לאיבוד בתרבות הישראלית העכשווית. חוץ מסבלנות וסובלנות לדור הבוגר, נעדרת גם הכוונה מגבוה שתשמר את המוזיקה הפופולרית של הדור ההוא. הזמר והיוצר מתי כספי טוען כי לא רק העורכים המוזיקליים אשמים במחדל אלא גם משרד התרבות המקומי, ששוכח להשקיע ולשמר שירים ואמנים שמרכיבים את ה־DNA התרבותי הישראלי. "אני מאמין שאם עורך מוזיקלי עושה את עבודתו עם שליחות, אז הוא עושה את עבודתו בצורה הטובה ביותר. אני אומנם לא מאזין גדול לרדיו, אבל אני יודע שהיום יש בעיקר סגנון מוזיקלי אחד ששולט בו", הוא אומר.

אלבומו האחרון של כספי, "נפש תאומה", זכה לשבחים רבים, אבל ההשמעות ברדיו - מה שאחראי בסופו של יום לכמות המכירות - לא ממש הגיעו. כספי סבור שהעובדה שאלבומו החדש זוכה לכבוד מצד המבקרים קשורה במידה

 רבה להתנהלות של שאר שוק המוזיקה בארץ. "אני מרגיש שיש כאן רצון לרצות את הקהל הרחב, או סוג מאוד מסוים של הקהל. יש תפיסה של רייטינג, וחבל מאוד שזה ככה. אם מיכאלאנג'לו היה מנסה לרצות קהל, הוא לא היה מיכאלנג'לו", הוא אומר.

יורם רותם, מנהל המחלקה המוזיקלית של גלי צה"ל, ששייך גם הוא לשנתון המדובר, מזוהה בעיקר עם תוכנית הרדיו "ארבע אחרי הצהריים", שמאז שנת 1980 מקדשת את שיריהם המינוריים יותר של דור זה והוותיקים ממנו. רותם מציין כי הוא יותר משמח שאמנים אלה ממשיכים להוציא אלבומים בעלי אמירה אישית ומעזה. "רוב האמנים הללו לא ממש משתנים מבחינה סגנונית כצו האופנה ומשלמים את המחיר. מאוד קשה להם לחדור היום לרדיו הישראלי. אולי ישמיעו פעמים אחדות את השירים החדשים, אבל מהר מאוד ימשיכו הלאה. העניין הוא שפעמים רבות האמנים הללו צריכים שישמיעו שוב את השירים מהאלבום החדש כדי לקדם מופע חדש, וזה לרוב לא קורה. האמת שרובם מתעצבנים שמשמיעים את החומרים הישנים שלהם יותר מאת החדשים".

רותם טוען כי למרות שמדובר באלבומים טובים מאוד ובעלי אמירה, ישראל היא מדינה ייחודית מאוד מבחינה תרבותית, ולכן גורלם של בני הדור הזה אבוד מראש אל מול המתחרים הצעירים. "בארצות הברית, אם אמן בסדר גודל מקומי כזה מוציא אלבום חדש (לשם השוואה - ברוס ספרינגסטין או טום פטי - ר.ר) העניין הופך לחגיגה ענקית, בישראל הדבר מתקבל בשוויון נפש".

רותם מתאר תמונה שמסבירה במובנים רבים את העשייה המוזיקלית האמיצה של הדור הזה. רבים מאלבומים אלה נעדרים שיקולי רייטינג, אולי כי פשוט אין במה להילחם יותר. חיים שמש, מפיק ויועץ מוזיקלי ולשעבר מנהל המחלקה העברית של אן.אם.סי, מסכים: "ישנם אמנים כמו חוה אלברשטיין או דני סנדרסון שמהווים השראה גם לדור הקודם, אבל גם לדור הנוכחי, והם למעשה סימן מובהק לתופעה של אמנים שלא פועלים היום תחת שום שיקול מסחרי כלשהו. רייטינג, פלייליסט או פזמונאות הם ממש לא דברים שמטרידים את מנוחתה של חוה אלברשטיין, והיא לא משחקת את המשחק הזה של תעשיית המוזיקה. אני חושב שכך פועלים גם כמה מהאמנים הוותיקים האחרים. אי אפשר לטעות ולחשוב שהיצירה שלהם מיועדת עבור משחק הפלייליסט".

• את הכתבה המלאה תוכלו לקרוא בגליון החדש של "פנאי פלוס"