הישיבות החרדיות - כמה ולמה?

הוויכוח על תקציבי הבטחת ההכנסה לאברכים, כ-130 מיליון שקלים, מתעלם מה"כסף הכבד" באמת שמקבלים החרדים: כספי הישיבות והכוללים, ה"תמיכות והעברות למוסדות תורניים". בשנת 2009 היתה ההוצאה בפועל בסעיף זה למעלה מ 1.1 מיליארד שקלים.

עם כניסת מפלגת "שינוי" לממשלה היו התקציבים דומים ואחד הדברים הראשונים שעשינו היה להקטין את תקציבי הישיבות החרדיות בקרוב לחצי מיליארד שקלים.

 אבל, במבחן אובייקטיבי, האם זה הרבה או מעט? מה, בעצם, צריך להיות גודלו של תקציב הישיבות על פי מבחנים ניטרליים - תקציב שנקבע תמיד על פי שיקולים פוליטיים בלבד.

ללימודים הגבוהים יש השפעה וחשיבות כמעט בכל תחומי החברה המודרנית, מכלכלה ועד אמנות. כל חברה אנושית וכל מדינה מקדישות חלק ממשאביהן לקידום ההשכלה הגבוהה. כל חברה קובעת את השקעתה בלימוד גבוה על פי צרכיה ויכולותיה. מדד מצוין לבחינת השקעה כזו במדינה ספציפית הוא, פשוט, מספר הסטודנטים כאחוז מהאוכלוסייה הכללית.

האם לימודי דת ראויים בכלל להיחשב השכלה גבוהה? מדינות מצליחות הן אלו שהאוניברסיטות שלהן מוציאות מדענים ומהנדסים, חוקרים ובעלי מקצועות חופשיים. ומה על לימודי דת? עבור מי שאינו חי על פי צוויי הדת אין להם שום חשיבות. לימודי דת אינם מייצרים למדינה דבר. מדינות מתוקנות אינן מתקצבות לימודים כאלה בכלל.

הישיבות מקבלות יותר

אבל לצרכי הדיון - וכיוון שבאקדמיה וגם בישיבות מדובר בלימודים אחרי-תיכוניים - נשווה את לימודי הדת עם ההשכלה הגבוהה. גם תחת הנחה מרחיקת לכת כזו ניתן לראות בבירור כי הישיבות מקבלות הרבה יותר מחלקן הראוי.

בישראל לומדים במוסדות על-תיכוניים, אוניברסיטאות ומכללות, כ 220,000 סטודנטים המהווים כ 3 אחוז מכלל האוכלוסייה שאיננה חרדית. על פי קריטריון זה צריכים היו להיות בישראל בערך 21,000 תלמידי ישיבות (3% מתוך כ 700,000 החרדים בישראל)  - אבל, על-פי דווחי הישיבות ביולי 2009 היו בהן קרוב ל 80,000 תלמידים (בחורים ואברכים).

המספר העצום הזה נובע מכך ששני קריטריונים יסודיים, הקיימים בכל מערכת לימודים גבוהה, אינם קיימים כלל במוסדות החרדיים. ראשית, אין כל דרישת סף של מיומנות או יכולת לימודית. כל חסר כשרון וסיכוי מתקבל למערכת הישיבות וכאלה גודשים אותה בעשרות אלפיהם. תארו לעצמכם אוניברסיטה שאיננה דורשת מן הנרשמים אליה לעמוד בשום מבחני כניסה ולא רק שאיננה מבקשת שכר לימוד, אלא גם נותנת מילגה לכל סטודנט - זו רוב האוכלוסייה בישיבות החרדיות.

שנית, כל מערך לימודים אקדמי מתוכנן על פי יעדים ועל פני תקופת זמן מוגבלת. שהות ממוצעת של סטודנט במוסד אקדמי היא כחמש שנים. השהות הממוצעת של תלמיד חרדי בישיבה היא כ-20 שנה. במקום שירות צבאי הם נכנסים לישיבה בגיל 17 בערך, ובגיל 35 למעלה ממחציתם עוד יושבים שם.

למה לכל אחד?

דרישת החרדים כי בישיבות ילמדו "כל מי שרוצה וכמה זמן שירצה" היא בלתי הגיונית, בלתי מקובלת וגם בלתי אפשרית בחברה נורמלית. שום חברה אנושית איננה יכולה להרשות לעצמה שכל גבריה הבוגרים יעסקו בעיסוק אחד ויחיד: ולא חשוב אם מדובר בפיסיקה גרעינית או במשחק שש-בש. הדרך היחידה שבה "מצליחים" בכך החרדים היא שהם מצאו חברה אחרת - ישראל החילונית, למימון גחמותיהם.

אילו היו קריטריונים רציונליים קובעים את תקציב הישיבות הוא היה נראה בערך כך: ההקצאה השנתית לתלמיד ישיבה הייתה דומה להשקעה הלאומית בסטודנט למדעי הרוח, בערך 10,000 שקלים נטו (עלות של כ-20 אלף שקלים בניכוי שכר הלימוד השנתי). על פי 21,000 תלמידים היה תקציב הישיבות השנתי כ-210 מיליון שקלים. אבל תקציב הישיבות החרדיות בפועל, לשנת 2009, היה כ-950 מיליון שקלים.

 ומן התקציבים העצומים האלה נהנה התלמיד החרדי במשך 20 שנות לימוד בממוצע, להזכיר לעומת חמש השנים של הסטודנט באוניברסיטה.

והנה עוד מחשבה קטנה: כל החינוך הגבוה בישראל מיועד לגברים ונשים ללא אפליה - מספרן של הנשים הלומדות במוסדות האקדמאיים גבוה ממספר הגברים. אבל הישיבות וה"כוללים" מיועדים לגברים בלבד. על פי כל דין וצדק צריך היה התקציב למוסדות לגברים להוות רק מחצית מן התקציב המחושב לכלל האוכלוסייה. לפי חישוב זה צריך היה תקציב הישיבות להיות רק כ-105 מיליון שקלים, כלומר רק כ 11% ממה שאנחנו נותנים להם כרגע.

89% מתקציבי הישיבות, סכום עתק של 845 מיליון שקלים בערך ניתנים לחרדים כאתנן פוליטי חסר כל הגיון והצדקה - והם עוד מתלוננים.

רוני בריזון, ח"כ לשעבר ממפלגת שינוי. היה אחראי בנושא דת ומדינה במפלגה.