הרוזן ממונטי פייתון

טרי גיליאם בן 70, ומלבד האיחולים הרגילים, זו הזדמנות להיזכר בתחילת דרכו. בסוף שנות ה-60 גיליאם יצר את קטעי האנימציה, כתב ושיחק בסדרת הטלוויזיה "הקרקס המעופף של מונטי פייתון". האמריקני היחיד בחבורה הבריטית האגדית ביים ב-1975 יחד חברו לקרקס, טרי ג'ונס, את אחת הקומדיות הגדולות בכל הזמנים.

מסתכלים על חצי הגביע המלא

מחפשים את הגביע הקדוש וגם את עצמם. חבורת מונטי פייתון

הסרט שמבהיר עד כמה מוצדק הכינוי "קפטן כאוס" בו מתהדר גיליאם, הוא תחזית די מדויקת של היצירות להן יהיה אחראי גיליאם בהמשך, כשיחל לביים ולכתוב סרטים בנפרד מהחבורה.

הצטלבות צלבים

"מונטי פייתון והגביע הקדוש" הוא חגיגה של טירוף. העלילה של מסע הצלב הרציני עד גיחוך נשברת בכל הזדמנות בין אם על ידי הדמויות עצמן (השומרים שנכנסים לדיון מעמיק על איך יכול להיות שיש אגוזי קוקוס באנגליה), או על ידי התקף הלב של המאייר (גיליאם בעצמו כמובן) שמשפיע על מהלך העניינים.  

ההנחה שקהל הצופים אינטליגנטי מספיק כדי להבין ולהעריך את המשחק בין יוצר ליצירה מלווה את גיליאם בהמשך עבודתו, כמו גם הביקורת ששזורה ברוב סרטיו לגבי הממסד. תהא זאת תעשיית הקולנוע עצמה או ייצוגי ממסד אחרים, שגיליאם נהנה לצאת נגדם.

למרות שהוא עובד לא מעט בתוך הוליווד, גיליאם לא חשש מעולם להביע את דעתו השלילית עליה, באמרו ש"הוליווד מנוהלת על ידי אנשים צרי מוחין שמקצצים את רגליהם של אנשים יצירתיים. כל מה שהם רוצים לעשות שם זה להגיד לא".

גיליאם. אמר שלום לאזרחות האמריקנית (צילום: MCT) 

גיליאם הצליח להפוך פעם אחר פעם את ה"לא" הזה ל"כן" ועם זאת לשמור על גרעין כמעט מחתרתי באופיים של סרטיו. הוא ויתר על אזרחותו האמריקנית ב-2006 כאילו כדי להדגיש את העובדה שלמרות שהוא עובד בתוך התעשייה, הוא ממשיך להרגיש כמישהו שמגיע מבחוץ, שחושב אחרת.

לא הולך בצינורות המקובלים

מעבר לשיתופי הפעולה עם חברי מונטי פייתון, במסגרת החבורה באופן רשמי ומחוצה לה, אפשר לומר שהסרט העצמאי הראשון באורך מלא של גיליאם הוא "ברזיל" מ-1985.

הסרט מלווה את סאם לאורי (ג'ונתן פרייס), עבד מודרני, כלומר איש אפור שעובד במשרד אפור עם עוד המון אנשים אפורים בדיוק כמותו. הוא ממשיך בשגרת יומו עד שנסיבות המקרה ואשת חלומותיו (ברצינות, הוא חולם עליה עד שהיא מגיחה במציאות) מסבכים אותו בפעילות חתרנית נגד הממסד, יחד עם טכנאי מזגנים שהוא בעצם טרוריסט (רוברט דה נירו).

הסרט שנע בין מציאות שהיא סוריאליסטית גם ככה, לקטעי חלום, מלא ברגעים מצחיקים, כמו מתיחות הפנים של אימו של הגיבור, עד שהיא הופכת לאשה צעירה לכל דבר. הסרט כולו מייצר חוויה קפקאית מתוקה-מרירה. מצד אחד מבכה את חוסר יכולתו של האדם להשתחרר מכבלי הבירוקרטיה והסביבה המדכאת בה הוא חי. מצד שני חוגגת את ניסיונו לעשות כך, גם אם הוא נידון מראש לכישלון, תמה דומה לזו שבמונטי פייתון, רק עם גיחוך יותר מפוכח.

ג'ון קליז ב"שודדי הזמן". חבר טוב של גיליאם

יש לו חלום

גיליאם ממשיך ליצור בדרכו שלו, ולא מיישר קו עם נרטיבים הוליוודיים טיפוסיים, גם כשהדבר מקשה עליו לקבל תקציבים לסרטים חדשים, וגם כאשר הסרטים עצמם נתקלים בקשיים במהלך ההפקה.

רק השנה יצא לאקרנים "מופע הפלאים של ד"ר פרנסוס", בו התמודד גיליאם עם מותו של הית' לדג'ר בטרם הושלמו הצילומים, בעיה אותה פתר על ידי ניצול העלילה החמקמקה שאפשרה את החלפתו של לדג'ר בשלושה שחקנים שונים. בסופו של דבר, השינוי שהיה יכול להיראות כתוספת מאולצת, רק תרם לסרט.

לדג'ר ב"מופע הפלאים של ד"ר פרנסוס". גיליאם עמד באתגר

הטשטוש בין דמיון ומציאות הגיע לשיא ב"The Man Who Killed Don Quixote" ("האיש שהרג את דון קישוט"),

סרט שגיליאם מנסה לעשות מאז 2001, ללא הצלחה. בעיה בריאותית ושלל צרות אחרות עצרו את הפקת הסרט, שגיליאם עדיין מסרב לוותר עליו.

בינתיים יצא ב-2002 "אבודים בלה מאנשה" של קית' פולטון ולואיס פפה, שמתעד את גיליאם והצוות במהלך ההפקה הכושלת. גם כאן, אולי יותר מתמיד, רגעים קשים מובילים להתרוממות ויצירה חדשה, כאשר ההומור ממשיך לשחק תפקיד מרכזי לאורך כל דרך היצירה העיקשת.