במרכז המפונים: "רק רוצה לראות שוב את הבית"

יותר מ-15 אלף בני אדם באזור הכרמל לא העבירו את הלילה הזה (יום ו') בבתיהם, בעקבות שריפת הענק הקטלנית שמשתוללת באזור. למרות הרצון הטוב של ארגוני סיוע ואנשים פרטיים, רק מעטים מביניהם הגיעו למרכזי הקליטה שנפתחו באזור לטובת המפונים, והשאר העדיפו כנראה להעביר את הלילה בבתי קרובים וחברים.

אסון הכרמל: כל הידיעות בעמוד המיוחד

• נתניהו: יום אבל לאומי; מפקד הכיבוי לא אופטימי
• "מטוס כיבוי הגיע רק שעתיים אחרי הדיווח"
• נהגת אמבולנס: אפוקליפסה, להבות בגובה 50 מ'
• רוצים לסייע לנפגעים ולארח מפונים? השאירו פרטיכם בפורום
  

אחד מאלה שהגיעו בכל זאת למרכז מיר"ב בחיפה, שהפך אמש לאחד מאותם מרכזי מפונים, הוא עידו יעקובוביץ' בן ה-12 מעין הוד. אמו ענת הבחינה בעשן כבר כשנהגה במכוניתה בדרך מהעבודה בחיפה, ובנה הקטן ראה אותו מבעד לחלון כיתה ו' בבית הספר האזורי "כרמל וים". עם מזוודה קטנה, שקית אוכל ולא מעט אופטימיות הם הצטרפו למאות התושבים שרוכזו במתנ"ס של מרכב מיר"ב, ליד היישוב גבע כרמל.

"בהתחלה בבית הספר לא חשבנו שזה כל כך נוראי, חשבנו שאולי שורפים פסולת, אבל כשהדלקנו רדיו בכיתה ושמענו שהאש מתקרבת לבית אורן הבנו שטעינו", סיפר עידו. הוא מספר על הרגעים האחרונים שהעביר מול ביתו, ממש לפני העזיבה: "הסתכלתי על הוואדי שליד הבית שלנו, במורד היישוב, ושמעתי משם צווחות קורעות לב של חזירי בר שנכנסו לפאניקה. הבנתי שהם מרגישים את האש שמתקרבת, ואז אמרתי לעצמי - אנשים פה חושבים מה יהיה על הבית שלהם, אבל תחשוב כמה חיות כאלה נשרפו או נשארו בלי בית. באותו רגע הסתכלתי על הבית שלי, ופחדתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה אותו".

מה לוקחים מהבית, אולי רגע לפני שהוא עולה באש? עידו ואמו מיהרו להכניס אל המזוודה אלבומים עם תמונות משפחתיות, מחשב לפ-טופ, תעודות בית ספר, אייפוד, קלטות וידאו ישנות וגם כלי חרס יקרים שעברו בירושה מהסבתא. "לקחנו את כל מה שהביטוח לא יכסה", מספרת ענת בציניות, "איך שהתחלתי לקחת גם קצת בגדים, אמרו לנו לעזוב. כשנכנסתי לאוטו וראיתי שאני חלק משיירת מכוניות ארוכה שנוטשת, הבנתי עד כמה זה גדול".

מפונים באו עם חיות, והחזיקו אצבעות לאלו שנותרו מאחור (צילום: יואב זיתון)

ברגע האחרון לקחו האם ובנה גם את שני האוגרים שלהם, אבל מאחור נשארו שני החתולים המשפחתיים. "אני מעריכה שהם יידעו להימלט אם תגיע האש, למרות שהם מאוד ביתיים", אמרה ענת. מעבר לשני ההולכים על ארבע, חרד עידו גם לגורל הגלשן שלו, שלא נכנס למכונית המשפחתית.

בא לנדב צימרים, וחזר בידיים ריקות

לאולם הקבלה במרכז מיר"ב הגיעו עשרות משפחות שנותרו ללא קורת גג, אבל גם לא מעט אזרחים טובים שביקשו לעזור במה שרק אפשר. ליאור ושני שבאו מחיפה, שאלו את שני העובדים הסוציאלים בעמדת הרישום כיצד אפשר לסייע. בדפי העובדים התמלאו יותר מהר דווקא רשימות המשפחות והאנשים שמבקשים לקלוט מפונים, מאשר הרשימות של אלה שפונו ומחפשים מחסה.

"התקשרו לכאן אנשים מבית שאן, מקיבוץ לביא שבגליל, יש היענות גדולה של אנשים שרוצים לעזור. הפרה רוצה להניק יותר מאשר העגלים רוצים לינוק", סיפר עופר, העובד הסוציאלי שהופקד על מלאכת הרישום. אנשי המועצה האזורית העמיסו על השולחנות פירות וכריכים, שהסתבר שהיו רק המתאבן. סמוך לשעה 22:00 הגיעה משאית גדולה של המשטרה, שפרקה כעשרים קרטונים גדולים עמוסים בארוחות מוכנות.

במרכז המפונים של מיר"ב. "מפחיד לחשוב על מחר" (צילום: יואב זיתון)

לא חלפה שעה, ומשאית צבאית פרקה קונטיינרים וסירים עמוסים בכל טוב - רצועות עוף מוקפץ, קוסקוס, ירקות מבושלים וסלטים כיד המלך. "לא תיארתי לעצמי שאוכל אוכל צבאי לפני שאתגייס, ואם זה יהיה האוכל בצבא, אני מסודרת", אמרה פעילה בתנועת הנוער העובד והלומד, שהגיעה לעזור והעמיסה על הצלחת. למפונים נמצאו פיתרונות לינה שונים: רובם עברו לישון אצל חבריהם או קרוביהם, וחלקם עשו את הלילה בבתי הארחה או בתי מלון באיזור הצפון. "באתי להציע את הצימרים שלי לתושבים, אבל אני חוזר בידיים ריקות", סיפר דוב, שבא מיישוב סמוך.

בין המפונים מצאנו גם את רוי ספנג'ין, שעלה מניו-יורק לפני 7 שנים ומתגורר בבקתת עץ בעין-הוד. ידידתו הצילה קודם כל את כלבו צ'יקיטו, שנראה מאושר מתמיד. "כמובן שקודם כל לקחתי גם את הכלב שלי איתי", סיפר רוי, בעל קליניקה לפסיכותרפיה בתל-אביב. "לקחתי גם אלבומים, דרכונים ומסמכים חשובים, אבל אני מפחד שהאש תגיע גם לבית שלי. כאיש מקצוע, גם אני הייתי לחוץ. אבל בסך הכל, הילדים הגיבו יותר בלחץ מאשר המבוגרים".

שמואל בן ה-77 נשאר בלי תרופות

מי שניסה לעודד ולהפיח אמונה בתושבים הוא רב המועצה, גבריאל סורני מזכרון יעקב: "דיברתי איתם והדלקנו יחד נרות, אנשים עדיין לא מעכלים את מה שקרה להם, אבל בעזרת השם יהיה בסדר". מלבד הרב סורני, סביב התושבים הסתובבו ללא הרף פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, שניסו להרגיע ולהסביר. האופטימיות ומצב הרוח המרומם שהתגבר ככל שחלפו השעות לכיוון הלילה, נתנו תחושה כאילו לא מדובר באסון לאומי.

העובדים הסוציאליים העניקו סיוע נפשי בעיקר לקשישים בחדר, שכמו כולם התרכזו במסך הטלוויזיה שהעביר דיווחים חיים בכל הערוצים. בחדר הסמוך התרכזו מול מסכי המחשב בני הנוער והילדים, שהעדיפו להתעדכן באתרי האינטרנט.

שמואל גרינפיס, קשיש בן 77 שמתגורר בעוספיה כבר קרוב ל-20 שנה, סיפר שנותר רק עם המכנסיים והחולצה שהוא לובש. "כל התרופות שאני חייב וזריקות האינסולין נשארו בבית, ואני לא יודע איך אשרוד בלעדיהם. יש לי בני משפחה

רחוקים שהתקשרו אליי והזמינו אותי לבוא, אבל הם גרים בתל-אביב, ואני חלש מדי כדי לעשות את זה. אני בקושי הולך".

עשרות משפחות הגיעו להתארח גם במעון של עמותת "יד עזר לחבר" בחיפה. פארס שטייה שהגיע יחד עם אשתו ושלושת ילדיהם, סיפר כי אם היו נשארים בבית עוד שעה, לא בטוח שיכול היה לדבר אתנו עוד. "ממש מפחיד אותי לחשוב על מחר. ניסיתי לתפוס כמה מהשכנים שלנו, אבל אף אחד לא עונה. המצב מאוד מפחיד ומבלבל, ובינתיים נישאר פה, כי פשוט אין לנו ברירה".

ואכן, סיפורי הזקנים הם אולי הכואבים מכל. "זה יקרע לי את הלב לא לחזור לבית שלי כמו שהכרתי ואהבתי אותו", אמרה בעצב רחל, קשישה שגרה באחד היישובים שפונו והגיעה למרכז מיר"ב. "איפה אסיים את החיים שלי, אם לא במקום שאליו כל כך התרגלתי? אני רוצה לחזור לשם, לראות אותו עוד פעם. אתפלל שהאש לא תגיע לשם".

רוצים לארח מפונים? פוניתם בעצמכם ורוצים להתארח? ניתן לפנות לעמותת "יד עזר לחבר" בטלפון: 04-8666988.