מה יעשה בתול דתי עם שחרחורת סוערת כמוני?
כשהבינה שהיא מסתובבת בתחנת האוטובוס קרוב לשעה, היא התכוננה ללכת, ואז נשמע קול עדין מאחוריה. היא הביטה בבייבי-פייס, בשפם הצהבהב ובשיער הג'ינג'י המתולתל. הוא נראה כמו ילד אבוד שהתחפש בחליפה שנתלתה ברישול על גופו. סיפור
הוא רצה לאסוף אותה מהבית, אך היא אמרה שהכי טוב שייפגשו בתחנה המרכזית ב-18:00, כשהאוטובוס שלה יגיע. "אין טעם שתבוא במיוחד לצפון כשאני במילא חוזרת מחיפה". היא יכלה לשמוע אותו מגחך דרך הטלפון, "אף פעם לא נפגשתי עם בחורה בתחנה מרכזית", אבל היא התעקשה, חשבה לעצמה שככה יהיה לה הכי קל להימלט אם הבחור לא ימצא חן בעיניה.
הוא הסכים לבסוף, אמר ששמו עופר, ג'ינג'י ויש לו שפם, כך שלא תהיה לה בעיה לזהות אותו. כמה בחורים ג'ינג'ים עם שפם כבר יש? "ואיך יהיה אפשר לזהות אותך?" שאל. "אחבוש כובע אדום", אמרה. בטלפון הוא נשמע לה קצת שחצן. היא שנאה שחצנים, ובכלל לא רצתה את כל הבליינד דייט הזה, אבל היא הבטיחה לגליה. היא הרגישה שהיא חייבת לה, גם בשל החברות הטובה שלהן, וגם בגלל שהיא אוספת אותה ברכב כל יום למשרד, ולא מבקשת אפילו השתתפות בהוצאות הדלק. "את לא תצטערי. הוא באמת בחור מקסים. הוא אינטליגנטי וחכם, וממשפחה מאוד מאוד טובה, שזה לא פחות חשוב. הוא יתאים לך בול!" כך גליה תיארה אותו.
כשירדה מהאוטובוס, כובע אדום כמובטח מקשט את שיערה הכהה, והביטה אל קצה מגרש החנייה, ראתה גבר צעיר וצנום הולך הלוך ושוב ליד הספסל המרוחק. זה הבחור שעליו אמרה גליה שהוא "זיווג משמיים" עבורי? מה עבר לה בראש? חשבה באכזבה. היא הסירה את הכובע האדום במהירות משיערה ותחבה אותו מיד לתיקה הגדול.
כבר עמדה לשוב על עקבותיה כששמעה מאחוריה גבה קול עדין. היא הסתובבה והביטה בבייבי-פייס החיוורים, בשפם הצהבהב ובשיער הג'ינג'י המתולתל. הוא נראה לה כמו ילד אבוד שהתחפש לאיש בחליפה שנתלתה ברישול על גופו. היא גם הבחינה בכיפה סרוגה נחה באלכסון על ראשו. גליה לא ציינה דבר על היותו דתי. יופי גליה, עכשיו הגזמת! איך עלה על דעתך שהוא יתאים לשחרחורת סוערת כמותי?
הוא הגיש לה זר של פרחי בר צהובים שקטף במיוחד
"סליחה", פנה אליה בקול מתנצל, "את דינה?" דינה? "לא,לא," צחקה בהקלה על שמיהרה להסיק מסקנות ולהאשים את חברתה הטובה, "שמי לא דינה, מצטערת לאכזב אותך." "אה", פלט הבחור ומבע מכמיר לב התפשט על פניו. מדי פעם הציץ בשעונו ועיניו בלשו מסביב בעצבנות. "מה השעה בכלל?" שאלה אותו, מתעצלת להוציא את הפלאפון ששימש לה כשעון.
"כמעט שבע". הוא השפיל את ריסיו שהיו כהים וארוכים והצלו כמו תריס על עיניו. שבע? יכול להיות שאני מסתובבת פה כבר שעה ושהבליינד דייט שלי הבריז לי? רוח קרירה החלה לנשוב ומזג האוויר החמים השתנה בבת אחת. "טוב, היה נעים להכיר." אמרה בחיוך, יישרה את שמלתה ופסעה אל האוטובוס שהמתין מתנשף בתחנה.
"חכי רגע!" היא כבר אחזה בידית הדלת, רגלה האחת על המדרגות והשנייה על הקרקע, המילים שלו בגבה. "את עולה או לא?" שאל הנהג בפנים כעוסים. כשסובבה את ראשה ראתה את כיפתו הסרוגה שמוטה על שיערו האדמוני, ובידו זר של פרחי בר צהובים. "זה בשבילך!"
היא צחקה צחוק של מבוכה. "גברתי הצעירה, אין לי את כל היום!" זעף הנהג ופמפם בעצבנות בצופר. "שנייה!" רטנה אל הנהג העצבני, אך עדיין עמדה כשרגלה האחת על המדרגה. "קחי, תריחי! קטפתי אותם במיוחד!" אמר והושיט לה את הזר הצהוב.
"נו, מה איתך?" האיץ בה הנהג, "קחי את הזר כבר, את מעכבת את כל האוטובוס!" היא הורידה את רגלה מהמדרגה ולקחה את הפרחים מידיו המושטות.
"קר קצת לא? אולי נשב באיזה מקום?" הציעה מתוך בטנה המקרקרת.
"בסדר", אמר והצביע על הספסל המיותם, "אפשר לשבת כאן".
היא העבירה משקלה מרגל אל רגל. "התכוונתי למקום סגור. מסעדה או משהו כזה".
"מסעדה?" תלה בה עיניים גדולות וירוקות, "איך אפשר לשוחח כשעסוקים באכילה?"
איזה דפוק! מה אני בכלל עושה פה איתו, חשבה.
הוא שתק, והיא שתקה איתו דקות אחדות. אחר כך הביטה בפניו הכבושות וראתה את כתמי הסומק שפשטו בצווארו. "את יודעת", אמר בקול שקט, "זאת היתה אמורה להיות הפגישה הראשונה שלי עם בחורה". זע באי נוחות ותיחח את העפר בסנדליו.
גליה תתפקע מחר בצחוק כשתספר לה, חשבה. מה לה, שחרחורת סוערת כמוה עם דוס בתול?
הוא לא נסיך מהאגדות, אבל יש בו משהו
"פגישה ראשונה? אפשר לשאול בן כמה אתה?" נשאה מולו סנטר חוצפני. הוא החזיר לה מבט מבויש.
"כמעט בן 29. אצלנו מתחילים לשדך בגיל צעיר, אבל אני הייתי עסוק בלמודים ולא יצא".
"גם אני הייתי אמורה לפגוש פה מישהו בפגישה עיוורת" צחקה, "אבל הבחור הבריז לי". היא עדיין אחזה בזר שהדיף ריח רענן, וניסתה להפגין בקיאות. "אלו ציפורני חתול נכון?"
הוא הנהן והוסיף, "זה פרח שכיח ופשוט, אבל יש לו המון תכונות מרפאות".
"מה, באמת?" התעניינה פתאום. "כמו לסרפד הזה, למשל", הוא גחן אל השביל כדי לקטוף את הצמח בעל הפריחה הירקרקה. "אם את מתעניינת אני יכול לפרט". פתאום היה קולו חזק ובוטח,
"אתה ביולוג?"
"לא צריך להיות ביולוג כדי להתמצא בצמחי מרפא", חיוך נמתח על פניו.
"במה אתה עוסק?" שאלה.
"במורשת ישראל. זה התחום שלי".
היא התיישבה על הספסל מצונפת וחבקה בידיה את גופה המכווץ.
"קר לך?" שאל, והיא הנהנה בשיניים נוקשות. הוא פשט במהירות את הז'קט השחור והניחו באבירות על כתפיה הרועדות. את הזר הניח ביניהם, "כדי לא להפר את מרחק הנגיעה שבין גבר לאשה", הסביר ורק אחר כך התיישב על הספסל. גם הבחירה של התחנה לא היתה מקרית. "כדי שלא נהיה ממש לבד, כי פה תמיד מסתובבים אנשים".
ריח של אפטר שייב נדף ממנו, זהה לריח שהיה ספוג בז'קט שעל כתפיה. היא הגניבה מבטים אל פלומת השיער הדלילה והצהבהבה שנחשפה מתוך חולצתו הלבנה אותה תחב ברישול בתוך מכנסיו. בלי הז'קט נראה כחוש עוד יותר, וכתפיו נראו שחוחות ומעוגלות כאילו כל העולם נשען על גבו. "לא קר לך עכשיו?" קולו היה רך, וחיוכו האיר את עיניו הירוקות כצבעם של עלי ציפורני החתול שקטף עבורה.
אולי הוא לא נסיך מהאגדות, אבל בכל זאת יש בו משהו. הלילה ירד בבת אחת על התחנה, ואיתו פחתה תנועת האוטובוסים. "כבר מאוחר", אמרה ופשטה את הז'קט שלו, "עכשיו אני באמת חייבת לזוז". היא טלטלה את ראשה ושיערה זהר מאלומת הפנס.
"חבל", אמר וניכר היה בפניו שהצטער באמת.
"כן באמת היה נחמד". הסכימה איתו, והוא שוב תלה בה את עיניו הירוקות והתמימות שנשקפה מהן שבתה את ליבה. הרהור רגעי חלף במוחה. כזה בדיוק יהיה צבע עיניהם של ילדינו, אבל היא מחקה אותו במהרה. ילדינו? מאיפה זה בא לי עכשיו? לפני שתי דקות רציתי להימלט ממנו, ופתאום זה מה שעובר לי בראש?
אם תסכימי לאכול במסעדה כשרה, אז למה לא?
הוא הלך איתה אל האוטובוס וחיכה איתה בתחנה. "דרך אגב, קוראים לי טלי", היא כמעט הושיטה לו את ידה לפרידה, אך נזכרה שהוא שומר נגיעה.
"ואני מנחם, או מני בקיצור. טלי זה קיצור של טליה?"
"לא", צחקה. "טלי זה טלי".
מני צבט באצבעותיו את עור צווארו הדק עד שהאדים,"תהיי מוכנה להיפגש איתי שוב?" עיניו ניבטו בה במבוכה.
"ואתה מוכן לצאת לפגישה עם חילונית כמוני?"
"אם תסכימי לאכול במסעדה כשרה, אז למה לא?" כבר הישיר אליה מבט ומעט מהאדמומית התפוגגה.
טלי הוציאה את הפלאפון והוסיפה את שמו לרשימת אנשי הקשר. "נראה" אמרה. למה לא בעצם, מה כבר יכול להיות? רק עכשיו שמה לב שהפלאפון היה מנותק כל העת, ושיש לה שלוש הודעות מגליה. בינתיים נכנס האוטובוס לתחנה ודלתו נפתחה בנהמה. "להתראות" נפנפה למני בידה.
"רגע", נזכר והושיט לה את הזר, "הפרחים. שכחת את הפרחים".
* * *
"איפה היית? למה לא הגעת לפגישה עם עופר?" שצף קולה של גליה מהפלאפון כשחזרה אליה.
"אני לא הגעתי? הוא זה שלא הופיע! יותר משעה חיכיתי בתחנה המרכזית בנהריה".
"בנהריה? לא סגרתם על 'מרכזית המפרץ?"
"איזה קטע הזוי!" אמרה, וסיפרה לה על פגישתה עם מני. שתיהן פרצו בצחוק מתגלגל. טלי ומני נפגשו מאז שלוש פעמים. פעמיים ישבו במסעדה כשרה בנהריה. בפגישה הראשונה נותר באוויר קסם התמימות שנרקם ביניהם בפגישתם בתחנה, אבל בפעם השנייה הקסם התחיל להתפוגג, עד שנעלם לגמרי בפעם השלישית כשיצאו לסרט, והם נפרדו כידידים.
עופר הכיר מישהי והתאהב בה, וטלי, רווקה איכותית ונאה בת 27 מהצפון, עדיין מחפשת.
יוסיפיה פורת היא מחברת הספר "פניצילין ועוד סיפורים"
לפנייה לכתב/ת 
