מתחתנים בברלין? תשכחו מהצ'קים

חתונה ישראלית וחתונה ברלינאית הן שני עולמות שונים מאוד. במה זה מתבטא חוץ מהעניין הדתי? מספר האורחים בחתונה ברלינאית סטנדרטית (אם מישהו בכלל כבר מתחתן בברלין) הוא 40-50 איש, בערך. המוטו של חתונות תוצרת גרמניה, לעומת מלחמות עולם תוצרת גרמניה, זה קטן וצנוע. לכן כשההורים של א' שמעו שאנחנו מתכננים לעשות מסיבה עם 90 איש הם כמעט נחנקו מרוב לחץ. "בשביל מה אתם צריכים חתונה כל כך גדולה?", שאל אבא של א' המזועזע וניסה להוריד אותנו מכל העניין. ומה הם 90 איש בחתונה ישראלית? כלום!  

כלה ישראלית, קור ברלינאי. שילוב מומלץ

חברים של ההורים? לא מוזמנים

כך זה התחיל

הסנדלרית כבר לא הולכת יחפה

שלומית לסקי

אחרי שנים של כתבות יחסים בלאשה, טיפול פסיכולוגי, סדנת זוגיות, פסטיבלים במדבר וכמובן עשרות דייטים, שלומית לסקי מתוודה: אני הסנדלרית היחפה, שלא הצליחה ליישם כל היגיון בריא בנוגע לסוכרים, פחמימות וגברים רעים. אבל יש סוף טוב: בסופו של דבר היא מצאה אהבה והיא כאן כדי לספר. טור חדש

הסנדלרית כבר לא הולכת יחפה

כשא' ואני הכנו את רשימת המוזמנים שלנו, שאלתי אותו מי מהחברים של ההורים שלו יבוא והוא הסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח: הוא לא הבין למה חברים של ההורים שלו צריכים לבוא לחתונה שלו? וזה לא בגלל שהוא אגואיסט, פשוט בגלל שזה לא מקובל בברלין. לעומת זאת, בחתונה ישראלית זה מגיע לקיצוניות השנייה: לא פעם עולה השאלה, של מי החתונה הזו באמת? החתונה הופכת להיות מצעד הגאווה של ההורים ולא פעם מתחיל מאבק על כמות המוזמנים של החתן והכלה מול רשימת המוזמנים של ההורים... "איך אפשר לא להזמין את חברה שלי תקווה?", תיילל האמא המאושרת. "הלוא היא הרי מכירה אותך מהיום שנולדת, ועוד כל השנים, היא תמיד הביאה לך מתנות כל כך יפות בכל יום הולדת". בדרך כלל האמא (או החמות) אומרות משפטים בנימה שמנגנת לך על המצפון. נראה לי שזו הסיבה לכך שחתונות ישראליות הופכות לחתונות ענק, אף אחד לא רוצה להתפשר.

בברלין לא מבינים רמזים ולא מביאים צ'קים

אבל מה שהכי הדהים אותי - המתנות. בארץ כולם מביאים צ'קים (או כסף מזומן), ומכיוון שכולם יודעים עד כמה חתונה זה סיפור יקר, האורחים מרגישים מחוייבים לפחות לכסות את עלות המנה שלהם. אנשים פשוט משתוללים עם הסכומים, עד כדי כך שלפעמים נוצרת תחושה שצעירים צריכים לקחת חצי משכנתה בשביל ללכת לכל החתונות של החברים.

בגרמניה, לעומת זאת, ממש לא נהוג להביא כסף לחתונות. גם כשחברים טובים שאלו מה אנחנו רוצים מתנה, והסברנו שאנחנו בקרוב עוברים דירה ויהיה נחמד אם יהיה לנו כסף לרהיטים - אנשים לא נענו. במקום זאת, קיבלנו אוסף של מתנות הזויות לגמרי: מזרי פרחים (אני רצינית לגמרי), בקבוקי שמפניה, עוגות חג מולד, שלושה סטים של פונדו, ספרים, קופסת פינוק עם מוצרי אמבטיה, שובר לספא, שובר למסעדה, ברבי וקן לבושים כנסיך ונסיכה - ועד הרבה פמוטים וצנצנות יוקרתיות ללא פתקי החלפה, שא' אמר שנוכל להשתמש בהם לכל היותר ככלי נשק נגד גנבים אם יפרצו לנו לדירה באחד מהימים.

מתנות, במקום צ'קים. זה מה יש למי שבוחרת להתחתן בברלין

אבל חשוב לציין שבברלין, המילה חתונה היא לא שוות ערך למסחטת כספים. לא מרוקנים לך את הכיסים, אפילו לא למשל לכל מה שקשור בתסרוקות ואיפור כלה, ואני לא אומרת סתם, עשיתי סקר מחירים גם בברלין וגם בארץ.

יכולתי להמשיך לערוך השוואות בין חתונה ישראלית לחתונה ברלינאית, אבל אני כלה ובמקום זאת אני רוצה לספר לכם  על החתונה וכל מה שמסביבה.

שבוע לפני פתיחת המתנות

הגיע השבוע הגדול, ולמה אני אומרת שבוע גדול ולא היום הגדול? כי לשמחתי באו חברים ומשפחה מהארץ לחלוק איתנו את היום המיוחד, הרבה אורחים זה אומר הרבה לוגיסטיקה -לעזור לכולם למצוא מלונות, המלצות מה לעשות ואיך להתמצא בעיר וכמובן גם לארח. עבור הוריי זה היה הביקור הראשון בברלין, והפעם הראשונה שהם פגשו את ההורים של א' והבת שלו. איזה לחץ! לשמחתי ומזלי היה בין ההורים חיבור מדהים, ובימים שלפני החתונה הם יצאו לסייר ביחד ברחבי ברלין עם מספר לא מבוטל של ביקורים לבית הכלבו המפורסם KDW.

חתונה בכמה פרקים

החתונה שלנו הייתה מסיבה בשני חלקים, בבוקר, טקס צנוע בעירייה ומסיבה נהדרת בערב. ולמרות הסטריאוטיפ שנדמה לי שיש לישראלים על גרמנים שהם כבדים, הייתה אווירה קלילה וצעירה (נו הרי הסברנו בהתחלה שחוץ מכמה דודים ודודות כולם היו חברים שלנו). בחתונה גרמנית נהוג לשאת נאומים ולעשות תוכנית אומנותית. בת דודה שלי נתנה אחלה נאום עם טיפ מעולה איך לסיים מריבות בזוגיות: אם אני כועסת הכי טוב שיודה שאני צודקת, ואם הוא כועס, הדרך הכי טובה לגמור מריבה זה להתפשט. אני חושבת שמבין שתינו היא הייתה צריכה להיות כתבת היחסים.

החברים של א' עשו לנו הפתעה מרגשת, והזמינו שלישייה של נגני מריאצ'י . ידידה של א' לקחה את המיקרופון לידיה, בשלב זה היה כבר נראתה מסוחררת למדי מהיין, והסבירה לאורחים, שבמקסיקו כשגבר אוהב אישה, הוא מזמין נגני מריאצ'י לנגן מתחת לחלונה של אהובתו. מכיוון שא' גר תקופה במקסיקו והוא מכיר את הנוהג אבל טרם שלח אל חלוני מריאצ'י, החברים החליטו לעשות זאת עבורו.

אחר כך התחילו הריקודים, חבר ילדות של א' היה הדי ג'י שלנו.הוא לגמרי פספס את זה שמטרתו של די ג'י זה להרקיד את האורחים, וניגן מוזיקת לאונג' נהדרת אבל בלתי רקידה בעליל. זה שלא היו ריקודים לא הפריע לאורחים להנות, אנשים עשו מינגלינג, שתו, דיברו, צחקו, היה חיבור מדהים בין האורחים שבאו מהארץ לאורחים המקומיים. אנשים כל כך נהנו שהם לא רצו ללכת, בשלוש וחצי בבוקר כבר הייתי צריכה להחזיק את העפעפיים פתוחים בקיסמים, לשמחתי המסעדה נסגרה ב-4 בבוקר.

תוך כמה ימים כל המתח הטרום חתונתי התפוגג כלא היה. א' נראה מבסוט מהרגיל. הוא הסתכל על טבעת הנישואים שעל אצבעו בגאווה ואמר: "זה דווקא נחמד להיות נשוי...", חייכתי בסיפוק, ולא יכולתי שלא להיות פולניה ולענות לו: "אמרתי לך או לא אמרתי שככה אתה תרגיש לגבי החתונה!" ושנינו פרצנו בצחוק.  

צילומים: רותי צונץ

כל הפרקים בסדרה נוסעת בעקבות האהבה

פרק ראשון ובו שלומית מתוודה שהיא הסנדלרית שהולכת יחפה

פרק שני ובו שלומית מתלבטת אם לנסוע לנסות את מזלה בברלין

פרק שלישי ובו מסופר איך שלומית מסתגלת למגורים בעיר הקרה באירופה (כולל ללמוד לרכוב על אופניים!)

פרק רביעי ובו יסופר איך שלומית מכריחה את א' להציע לה נישואין

זהו חברים, פה הסיפור שלנו נגמר, נסעתי לבדוק את האהבה והחלטתי כי טוב, אבל אם אתם רוצים להמשיך ולקרוא על החוויות שלי בברלין, אתם יכולים להתעדכן בבלוג שלי.