הוא נשבע להיות רווק לנצח והיא רוצה להתחתן

שלושת החודשים שלי בברלין חלפו מהר ומעל ראשינו ריחפה השאלה: פנינו לאן? לשנינו היה ברור שאנחנו רוצים להמשיך להיות ביחד. הייתי מוכנה לעזוב את הארץ לצמיתות בשביל לבנות איתו חיים משותפים בברלין, אבל רציתי להיות בטוחה שהוא מחויב אלי באותה המידה - ובעיניי, אין טבעי יותר מחתונה כסימן למחויבות.

לנו, הישראלים, חתונה נראית לכאורה עניין ברור ופשוט. אבל מי מתחתן בברלין? א', כמו רבים מחבריו, מעולם לא היה נשוי. הוא חי כעשור בזוגיות עם אישה, שאיתה הביא לעולם ילדה, ומעולם לא עלה בדעתם להתחתן. כל מוסד הנשואים נראה לו שמרני, טרחני ומיותר והוא נשבע למות רווק. אז הוא נשבע, אז מה אם הוא נשבע? לי היו תוכניות אחרות בשבילו, למשל פנטזיה על הצעת נישואים גרנדיוזית, לפחות כמו סיפור האהבה שלנו. זוכרים שהתחלתי את הטור הזה עם ההודאה באשמה שהסנדרלית הולכת יחפה? ובכן, הנה הוכחה נוספת לתיאוריה: אחרי שנים של כתיבה על יחסים בין המינים לא השכלתי ליישם את החוק הכי בסיסי בין גברים ונשים: לגרום לו לחשוב שמה שאני רוצה –כלומר חתונה - זה בעצם רעיון שלו.  

גם שמלת החתונה זה רעיון שלו, לא? שלומית מודדת 

מועד הטיסה שלי לארץ הלך והתקרב ושום סימן להצעת נישואין או טבעת לא נראה באופק. רציתי לדעת מה הולך לקרות, או כמו שהפסיכולוגית שלי אומרת "שלומית, זו שוב הבעיה הזאת שלך בדחיית סיפוקים". ערב אחד, אחרי ביקור בקולנוע, הלכנו לאכול במסעדה צרפתית ושם סבלנותי פקעה."פנינו לאן?", יריתי לכיוון א' את השאלה הבלתי נמנעת שעמדה באוויר כל הזמן. ומה מתברר? לא' היה נראה טבעי שאני אחזור לברלין, לי היה נראה טבעי שנהיה נשואים כדי שזה יקרה. אופס, טעות – א' לא מתלהב. "אני לא חוזרת לברלין בלי טבעת על האצבע", אמרתי בנימה החלטית לבסוף. נכון, גול עצמי שמחרב כל ניצוץ של רומנטיקה, אבל זה עבד כי לבסוף הוא נכנע: "את יודעת מה אני חושב על נישואים, אבל, אני אתחתן איתך מתי שתרצי, רק תבואי לחיות איתי בגרמניה". התשובה שלו המיסה אותי.

אני, בקול מתפנק: "אבל תציע לי על אמת? הצעת נישואין אמיתית, נכון?".

א': "מה זאת אומרת הצעת נשואים אמיתית?", הוא לא הבין מה עוד אני רוצה ממנו.

אני: "אתה יודע, שיהיה רשמי…" .

א': "טוב, אז כשאבוא לארץ בעוד כמה שבועות אבקש מאביך את ידך".

וואלה? מצד אחד זה נראה לי מיושן למדי, ומצד שני היה בזה משהו מאוד אירופאי. בליבי הבנתי שזאת הנקודה להפסיק ללחוץ: מילא שקבעתי לו את עובדת החתונה, לקבוע גם איך תהיה הצעת הנשואים זו כבר הגזמה פראית.

מי ימלל גיבורת ישראל

חזרתי לארץ ועמדתי כגיבורה בחקירות השב"כ של כולם, שחפרו ללא הרף ורצו לדעת מה קורה, מה עם חתונה, ולמה אין לי עדיין טבעת על האצבע. אחר כך מתפלאים למה נשים שעוברות את גיל 30 בארץ כל כך לחוצות! ועוד מאשימים אותנו בזה! עמדתי בלחצים בגבורה ולא זימרתי אודות התוכניות שלנו. אבל כשא' סיפר לי שהוא סיפר להורים שלו, החלטתי שגם אני מספרת. ההורים שלי היו מאושרים עד הגג וביקשו לדעת מיד את התאריך.  

כמה שבועות אחר כך א' הגיע לארץ לכמה שבועות. עוד באותו הערב הוא התייצב לארוחת ערב אצל הוריי. לפני שהוא הספיק להגיד "שבת שלום" - הוריי הנרגשים כבר הרימו כוסית יין לחיים, לכבוד החתונה. א' מצא את עצמו מגמגם ושואל את אבא שלי בחצי פה אם הוא מסכים לנישואים. לא נשאר לו הרבה מקום להצעה המובטחת. עוד גול עצמי.

מכאן ואילך, החתונה הפכה למפלצת של ממש. ההורים שלי בחיפושים אחר מקום לקבלת פנים בארץ לאחר החתונה הרשמית בברלין, אני בהכנת המסמכים המתאימים לשהייה שלי בגרמניה, וחיפוש אחר שמלת כלה. "החתונה" ,"החתונה" , לא הפסקתי לקדוח לו במוח בענייני חתונה. למה לא למדתי מטעויותיה של קארי ברדשואו בסרט האיום "סקס והעיר הגדולה?" בושה וחרפה לי: הפכתי לקלישאה מהלכת של כל מה שבזתי לו.  

איפה הטבעת מיסטר א'?

ואם זה לא מספיק, רציתי להבין מה קרה לטבעת המובטחת שלי. "את גם רוצה טבעת אירוסים?", שאל א' בחושבו שאיבדתי סופית את שפיות דעתי, כשהוא תוהה לאן נעלמה אותה בחורה חביבה שהוא רצה לחלוק איתה את חייו.

אחרי ימים שלמים של מריבות שבהם חשבתי שאני בסוף נשארת בארץ, הפסיכולוגית שלי ציוותה עלי לשחרר, שזה אומר: להפסיק ללחוץ על תאריך לחתונה, על טבעת. די, הגיע הזמן להרפות. היא ניסתה להסביר לי שעם השנים הנושא של המחויבות נהיה יותר קשה, במיוחד לגברים.

כמו שהוא לא הבין למה אני עושה מהחתונה הזו כזה עניין, אני לא יכולתי להבין למה הוא כל כך מתנגד, במיוחד לאור כל המעבר שלי לברלין בשביל להיות איתו. בקיצור, מכיוון שהרגשות שלו, דהיינו המציאות, התנגשו בסיפור האגדה שבניתי לי בראש, יכולת ההכלה שלי לרגשותיו שאפה לאפס.

כמה ערבים לפני שהיינו אמורים לחזור לברלין הוא הזמין אותי למסעדה רומנטית בנווה צדק, הוא לקח את ידי ואמר לי "שלומית, אני רוצה שתבואי לחיות איתי לנצח בברלין", אמר ושלף טבעת. לא משנה שאחרי שהוא העניק לי את הטבעת היפיפייה הזו במסעדה הרומנטית, רוחו צנחה. לקח לי שלושה ימים של חנחונים רבים ואין סוף מחמאות בשביל שבסוף הוא יסתכל בהתלהבות על הטבעת ויגיד לי "את יודעת מותק, היא כל כך יפה על היד שלך, שבאמת זה היה רעיון טוב" .

 "כך תרגיש לגבי החתונה, אני מבטיחה!"

חתונה? בקטנה

הצעתי לו שנעשה רק טקס קטן בעירייה עם ההורים והחברים הכי טובים, אבל הוא החליט שאם כבר ללכת למאסר עולם אז בגדול, עם מסיבה. לאט לאט העניינים בינינו נרגעו, אני השתדלתי לדבר על החתונה קצת פחות והוא השתדל לא לחטוף התקף חרדה כל פעם שהנושא עלה. נזכרתי במשהו שמאמנת דייטים פעם אמרה לי – יותר חשוב לשים לב למעשים של גבר מאשר למילים שלו, ומאז כל פעם שא' רטן על החתונה הצלחתי לקחת אותו בהומור.  

לפרקים הקודמים של נוסעת בעקבות האהבה:

הסנדלרית כבר לא הולכת יחפה

אהבה בשפה זרה

האם באמת לא שוכחים ללמוד לרכוב על אופניים?