הדור הבא הבא
זה לא סוד שברט פארב נמצא בשלהי הקריירה, וזה לא חדש שטום בריידי ופייטון מאנינג הם היורשים הטבעיים שלו. אבל האם אפשר לסמן כבר עכשיו גם את היורשים הטבעיים שלהם?
בתחילת העונה הנוכחית השיג ברט פארב אבן דרך נוספת בקריירה המדהימה שלו: יותר מ־40 מייל - קצת יותר מ־64 קילומטר - במסירות מושלמות. הצצה בטבלת מרחקים מקומית מעלה שבכל שנותיו בליגה השלים האיש הזה מסירות לכל אורך הדרך מהיכל נוקיה בתל אביב לאצטדיון טדי בירושלים. כן, אני יודע, איך לא כואבת לו היד. הבעיה היא שמאז אותו הישג, העונה של מינסוטה בכלל ופארב בפרט נראית כמו סיוט מתמשך (מאזן שלילי של 9:6 נכון לסוף דצמבר ומאמן ראשי שמפוטר ברעש גדול). בקצב הזה, שנת הפרישה של הקוורטרבק הענק - כנראה, אצלו אי אפשר לדעת - הולכת להסתיים בצורה די מבישה. אז מי יבוא אחריו?
כבר כמה שנים שקוורטרבקים ענקיים כמו טום בריידי, פייטון מאנינג וארון רוג'רס עושים קולות של "עכשיו תורי להיות הגדול מכולם". אבל מה שהרבה יותר מעניין זה מי יהיה הדבר הגדול שאחרי הבא: הקוורטרבקים הצעירים שישלטו בליגה הזאת בשנים הבאות. הנה שלושה שנראים מתאימים במיוחד להגדרה הזאת.
הגוף הגדול
סאם בראדפורד, סנט לואיס ראמס
בתכלס, הנתון הכי משמעותי בהקשר של סאם ברדפורד זה שהבחור הוא רוּקי - ואם יש קלישאה טחונה אחת שפרשני פוטבול אוהבים להשתמש בה לגבי המצטרפים החדשים לליגה, זה ששום דבר בקולג' פוטבול לא יכול להכין אותך לאינטנסיביות, לברוטליות וללחץ של הליגה המקצוענית. מצד שני, בראדפורד
מגיע לליגה הזאת כשארון הגביעים הפרטי שלו כבר כולל גביע הייזמן (תואר שחקן השנה במכללות) מ־2008, וכשהוא מצויד בהילה שיש לכל שחקן שנבחר ראשון בדראפט. חוץ מזה, אנחנו מדברים כאן על בחור עם שורשים אינדיאניים - שבט הצ'ירוקי אם זה ממש חשוב לכם - שמצליח לפזר את 107 הקילוגרמים שלו על פני 195 סנטימטרים. ואם מישהו עוד צריך הוכחה ליתרונות הטמונים בקוורטרבק אגרסיבי ומגודל, שישאל את שחקני ההגנה של הליגה כמה מרורים הם אוכלים בניסיונות לחסום את בן רותליסברגר הענק של הסטילרס.
השנים של בראדפורד במכללת אוקלהומה מלמדות שמדובר בקוורטרבק מדויק מאוד בכל מה שקשור במסירות לטווחים קצרים ובינוניים, אבל גם באחד שמסוגל לתזמן כדורים ארוכים בדיוק לנקודה שאליה יגיע תכף הרסיבר, מה שמאפשר השגת יארדים נוספים אחרי התפיסה. אבל כל זה על הנייר. על המגרש, עם הספורטאים המפחידים בעולם, בראדפורד הוביל את הראמס לשבעה ניצחונות ולשמונה הפסדים, משחק אחד לסיום העונה הרגילה. זה אולי לא יישמע לכם מרשים במיוחד, אבל זה מספיק בשביל לתפוס את המקום הראשון בבית המערבי של ה־NFC. וכשלוקחים בחשבון שהנהלת הראמס שכחה להביא לבראדפורד גם כמה רסיברים נורמליים למסור להם, מדובר בנתונים בהחלט יפים. בקיצור, ובהנחה שהפציעות החוזרות שלו בכתף הן לא תמרור האזהרה שממנו חוששים כולם, כנראה שהראמס ירוויחו בדיוק את הפרנצ'ייז פלייר שהם חיפשו בשנים האחרונות.
השיפור הגדול
מארק סאנצ'ז, ניו יורק ג'טס
אל משחק הפתיחה של העונה הזאת הגיע סאנצ'ז בתור מסמר הערב: בדיוק שנה אחת אחרי משחק הבכורה שלו ב־NFL, לעיני משהו כמו 75 אלף מוטרפים שהגיעו לחנוך את האצטדיון החדש־דנדש שבנו להם, ועם וואחד הר של ציפיות. ככה זה כשכבר בעונה הראשונה שלך בליגה אתה מצליח להפתיע את כולם
ולהגיע עם הג'טס עד לגמר האזורי. נכון, בגמר הם כבר קיבלו מהקולטס 30 נקודות בראש, אבל עדיין - סאנצ'ז והג'טס בהנהגתו הגיעו הרבה יותר רחוק ממה שמישהו חשב.
לאור כל הנ"ל, משחק פתיחת העונה מול בולטימור היה אמור להיות רק משוכה קטנה בדרך לעונה גדולה. ואיך זה נגמר? סאנצ'ז נחנק לחלוטין. הג'טס שלו הפסידו 9־10, תוך כדי תצוגה התקפית שהמילה "זוועה" עושה איתה חסד גדול. אוהדי הג'טס מצידם גילו פתאום שהקוורטרבק הצעיר והמבטיח שלהם הוא עוד כמה דברים, כמו למשל מפוחד, לא מדויק ומאוד לא כריזמטי. למעשה, במהלך כל המשחק השיג סאנצ'ז רק שישה דאונים ראשונים, שהם שיא שלילי של המועדון ב־35 השנים האחרונות. והכי גרוע, בשבוע הבא חיכתה להם ניו אינגלנד המפחידה של טום בריידי.
התקשורת באמריקה בכלל ובניו יורק בפרט שחטה את סאנצ'ז על התצוגה המביכה, ואת המאמן שלו רקס ראיין על הקרדיט שנתן לאיש עם החולצה מספר 6. סאנצ'ז שמע, התבאס, הפנים, התאמן - ושבוע אחר כך הוביל את הג'טס לניצחון סופר־יוקרתי, 28־14 על ניו אינגלנד. וזהו, מאז הג'טס כמעט לא עוצרים. אחרי 11 משחקים עמד המאזן שלהם על 2:9, כולל כמה ניצחונות של אופי במשחקים צמודים (ומאזן 5:10 נכון לסוף דצמבר), וסאנצ'ז עצמו פשוט נראה טוב יותר ממשחק למשחק. יותר מסירות שלו מגיעות ליעדן, כמות האיבודים בירידה מתמדת, ואולי הכי חשוב: הוא הפסיק לפחד והתחיל להראות להתקפה שלו שיש על מי לסמוך.
האשך הגדול
מאט ראיין, אטלנטה פלקונס
נכון אומרים על שחקנים מסוימים שהם עושים דברים שלא מופיעים בסטטיסטיקה? אז בפוטבול אין דברים שלא מופיעים בסטטיסטיקה, כנראה בגלל ש־ESPN ו־FOX מעסיקות יחד כ־18 מיליון עובדים שרק סופרים דברים. מצד
שני, הנה סטטיסטיקה אחת לגבי מאט ראיין שעדיין לא נתקלתי בה: גודל הקוהונס. וכן, בטח שאסביר.
ב־7 בספטמבר 2008 מתייצב ראיין מאחורי האופנסיב ליין של הפלקונס בפעם הראשונה בחייו. משחק פתיחה שלו ב־NFL, וההתקפה הראשונה שהוא אמור להוציא לפועל בקריירה המקצוענית שלו. הקוורטרבק הטרי מקבל את הכדור, עושה כמה צעדים אחורה ומשחרר פגז ישר לידיים של הרסיבר מייקל ג'נקינס, שמצידו פותח מבער לתוך האן־זון. אתם מבינים, מסירה ל־62 יארד שמסתיימת בטאצ'דאון - במהלך הראשון שלו אי פעם בליגה. עכשיו, אני לא יודע אם זה התרגיל שתפר לו מתאם ההתקפה של הפלקונס או שמדובר ביוזמה פרטית של הילד (ראיין תמיד נחשב לקוורטרבק שמחליט על המון תרגילים בעצמו), אבל אני כן בטוח שמדובר במקרה מובהק של ביצים מטיטניום.
כדי להבהיר לכולם שהפרמיירה לא היתה סתם מזל של מתחילים, ראיין הוביל את הפלקונס באותה עונה עד לפלייאוף עם מאזן מרשים של 5:11, כשהוא משיג 61% מסירות מושלמות ועל הדרך קוטף את תואר הרוקי ההתקפי של השנה במשאל העיתונאים המסורתי. מפה לשם, בעונה הנוכחית והשלישית שלו בליגה, הפלקונס בהנהגתו כבר עם מאזן 3:12, ובקרוב ידעו אוהדי הפלקונס מה הם לוקחים הביתה מהעונה הזאת - המון מחמאות ודיבורים על קבוצה בבנייה, או המון טבעות גדולות ומרובעות עם שיבוץ מכוער של יהלומים וזהב.
