היא שונאת להיות ידידה שלו, ויש לה תוכנית
היא חייבת להיות כה מקסימה ומוצלחת ומשעשעת עד שהוא ייסחף סוף סוף אל החוף שלה, משאיר מאחוריו את כל הספינות ההרוסות ואת הים הפתוח ואת הסירנות המפתות. מתוך ספר חדש
את לא מספיק טובה.
היא שונאת להיות ידידה של גיא.
זה היה באחד הערבים שבהם שלושתם היו אמורים ללמוד יחד אצלה, לפני מבחן. גיא נרדם על הספה, כרך עבה של "מבוא לסֶרֶנדיפּיוּת" מונח פתוח על חזהו, פיו פתוח מעט, כמו כלב ים זקן ועייף, ואריק ואמילי החליטו להניח לו לישון ולהמשיך לבחון זה את זה בהיסטוריה.
את לא מספיק טובה.
את לא מספיק טובה.
שקט!
אמילי עמדה מול הקיר המקושקש בביתה וניסתה להשקיט את המחשבות המתרוצצות בראשה. למה היא תמיד מגיעה למשימות שלה בתחושה של כישלון מתקרב? הרי אין לזה שום בסיס במציאות. היא טובה. היא באמת טובה. היא מצליחה ליצור צירופים שקטים ברמה שאפילו אריק הרשה לעצמו להחמיא לה עליה. למה בכל פעם שמגיעה מעטפה חדשה היא בטוחה שהפעם - כן, הפעם - הפעם היא תיפול? ומה זה משנה, בעצם? אחוז ההצלחה הממוצע של מצרפי מקרים הוא 65. אחוז ההצלחה שלה הוא 80. למי היא חייבת משהו? מה כבר יקרה אם רואה החשבון הזה ימשיך להיות רואה חשבון? הוא רוצה ללכת בַּשביל הזה? שילך! היא לא בקורס עכשיו. היא לא צריכה להרשים את הגנרל. או את אריק, או את גיא...
שוב היא עושה הכל רק כדי להרשים. זו בדיוק הסיבה שהכל כל כך מלחיץ אותה. המרדף הבלתי ניתן לעצירה הזה, ההסתכלות המתמדת על עצמה מבעד לעיניים של אחרים. היא חייבת להיות מדהימה. היא חייבת להיות יוצאת דופן. היא חייבת להיות כל כך מלאת קסם ומקסימה ומוצלחת ומלאת הומור עד שהוא ייסחף סוף כל סוף אל החוף שלה, משאיר מאחוריו את כל הספינות ההרוסות ואת הים הפתוח ואת הסירנות המפתות.
יש מעט מילים שהיא באמת לא סובלת. "תקתוק", למשל. מילה שתמיד הלחיצה אותה. נותנת לה תחושה של משהו שקרב אל קצו, של מחנק מחוסר חמצן, של פצצה שעומדת לחסל את הכל. "לבד" מסוגלת לגרום לה להישאר ערה כל הלילה, להתהפך מצד לצד ולנסות, ללא הצלחה, לברוח מדמיונות שבהם היא עצמה ממשיכה לשכב במיטה ריקה בזמן שהעולם מסביבה שועט קדימה. היא יכולה להעביר ימים שלמים בהתחמקות מ"כישלון", או בהתעלמות מ"סביר". משום מה היא גם לא סובלת את "תופינים", לך תבין למה. אבל אין הרבה מילים שהיא שונאת בזמן האחרון כמו "ידידה".
כמה שנמאס לה מזה, מלהיות "ידידה". מהשנינות שניצבת בדיוק על שפת הצוק של הפלירטוט, משיחות הנפש שבהן היא צריכה לספר רק דברים שלא נוגעים אליו ישירות, מהניסיונות המתסכלים לפרש אם היה משהו בחיוך שלו שרמז על משהו מעֵבר, מהריקוד המחליא של הניסיון להתקרב לרגע ואז להתרחק לאט לאחור, בלי להפנות את הגב, רק מהחשש שזה יהרוס אפילו את המעט העדין שקיים.
על הספר:
הגורל הוא בסה"כ עוד משימה שבוצעה כהלכה?
אמילי, אריק וגיא הם בוגרי "קורס מצרפי המקרים". גיא מתמחה בצירופי שידוך, אמילי מתמחה בצירופי השראה ואריק מתמחה בכל, או לפחות כך הוא חושב. הם מסיטים גורלות בעזרת כוס קפה שמתנפצת ודואגים לפריצות דרך מדעיות בהשאירם חלון פתוח כדי סדק. הם פועלים תמיד לפי הוראות המשימה, המונחות בתוך מעטפה חתומה תחת דלתם. המחבר, יואב בלום הוא מתכנת ובלוגר, בן 31 מקריית אונו. זה ספרו הראשון.
ותמיד היה שם אותו משהו אחר. תחושה אחרת. משהו נכון כל כך. והצורך הזה. אוףףףף, הצורך הזה לראות אותו שמח על דברים קטנים. הצורך הבלתי נשלט לתת את עצמך למישהו רק כדי לדעת שאתה מסוגל להאיר משהו בתוכו. איך זה יכול להיות? למה המדובלל הזה מסובב לה כל כך את הראש?
בכל פעם שחשבה עליו חזרו אליה תמונות שנראו כמו שברי חלום. רגעים של התעלות ושל הסתרה, ימים של התלהטות ושל אכזבה. היא התרפקה על היום שבו נעלמו הפרפרים, שהיא יכלה לחייך לעצמה ולדעת שזו לא התאהבות, זו אהבה. היא לא תלמידת תיכון שטופת רומנטיקה בשקל, היא חלק מפאזל שמצא את החלק שלידו.
היא צריכה לגרום לזה לקרות. והיא יכולה
והיא נרעדה בכל פעם שנזכרה בָּרגע שהבינה שהוא, מהצד השני, בכלל לא נמצא שם איתה. היום הוא היום. היא חיכתה בדיוק ליום כזה, פנוי, ריק מעבודה, יום בו גיא מסתובב בחוסר מעש. היא צריכה לגרום לזה לקרות. והיא יכולה.
היא קמה ועברה לחדר השני. על הקיר שליד הדלת היה שרטוט אחר, חשוב לא פחות מבחינתה. גיא הוא שהציע לה להשתמש בקירות בשביל לתכנן צירופי מקרים, אז למה לא להשתמש בזה גם, איך לומר, "נגדו"?
עשרות עיגולים קטנים היו מצוירים שם, אירועים שמתחה כמו קפיץ, הכינה מראש בשביל לשחרר ביום שבו אפשר יהיה לשלב את כולם במסע קטן ומהפכני. למעלה היתה כתובה המילה "אנחנו", מתחתן השתרעה המולה של קווים וצורות ומילים וספרות, ובאמצע כל ההמולה הזאת נחו שני עיגולים ובתוכם המילים "גיא" ו"אמילי".
והתרשים הזה היה גדול. הוא עבר את גבולות הקיר, הקיף את החלון שבקיר ליד, הזדחל על התקרה, התפשט כמו כתם נפט ומילא את כל החדר. כמות הפרטים שהיו בו הדהימה אותה לפעמים. אבל היא היתה חייבת לתת את כל מה שיש לה, לא לקחת שבויים, לא להסתכן. הזדמנות אחת שבה היא תוציא את כל הנשק מהמחסנים ותזרוק לתוך הזירה את הצירוף הכי חשוב שהיה לה אי פעם.
פעמים רבות היתה מתעוררת ומוצאת את עצמה על רצפת החדר הזה, לאחר ששכבה שם וניסתה שוב לעבור בעיניה על כל התכנון שמקיף אותה מארבעה קירות ותקרה אחת. היא היתה נרדמת וחולמת שהתרשים ממשיך לזחול ולגדול בשנתה, להתקדם על הרצפה ולנסות לעלות עליה ולקבור אותה תחתיו, לעטוף אותה בנתונים, אפשרויות ותקוות ישנות.
היא תעשה את זה. הערב.
היא מספיק טובה.
התרשים הזה הרי נרשם כבר שנים.
עוד בשיעורים בקורס, במקום לצייר לבבות עם חצים או לעשות חילופי אותיות בשמות שלהם כמו בחורה נורמלית, היא שרטטה תרשימי שידוך מורכבים על חתיכות נייר שתלשה ממחברות, ועיגולים עם חצים על מפיות של מסעדות. תמיד זה התחיל משני עיגולים עם שני שמות בתוכם, ואז גדל עוד ועוד למנגנון מורכב של קווים וקשרים שבסופו של דבר הוציא אותה מדעתה והיא שוב היתה זורקת את הנייר לפח, אחרי שקרעה אותו לגזרים באדיקות. ומובן שבאותה פעם אחת ויחידה שלא טרחה לקרוע אותו לפיסות קטנטנות, אריק מצא אותו.
עוד מבט:
אמרת לי אפלטון, אמרתי יונתן, למה לא
תלמה ולואיז
יונתן (שם בדוי וחיים הזויים), הוא ידידן האפלטוני של הכותבות. לרגל יום הולדתו ה-30 החלטנו לחלוק לו כבוד. עם היונתן את מרגישה כל כך עמוק בזוגיות, עד שאת מפסיקה לחפש. ורק בלילה, בעודך שוכבת בדד על יצועך, את נזכרת בכל הגברים שדחית במהלך השבוע, כי שכחת שאת לא באמת תפוסה
בשלב הזה כבר ידעה שאריק הוא נרקיסיסט, אם כי טוב לב בדרכו, אבל היא לא היתה ערוכה מספיק לסקרנות שלו. היא יצאה רק לשתי דקות להביא עוגיות וקפה, וכשחזרה אריק החזיק בידו את התרשים שלה והביט בו בעניין.
"אני מקווה שאת לא חושבת על זה ברצינות", אמר. "הבחור תפוס", אמר והניד בראש לעבר גיא. "חבל על הלב שלך".
"תפוס?" זה היה חדש לה.
"אולי לא פיזית", אמר, "אבל בהחלט רגשית".
"מי?"
"איזה ח"ד, חברה דמיונית מהעבר שלו. קסנדרה משהו".
"גיא מאוהב בחברה דמיונית?"
"כן. כל כך טיפש-עשרה מצדו, הא?"
"זה לא מצחיק", רשפה אליו אמילי.
"בכל מקרה, זה המצב. וגם אם הוא היה פנוי, לא הייתי מנסה לארגן את זה ביניכם בעזרת צירוף מקרים".
"למה לא?"
"זה לא הקטע שלך. את יותר מתאימה לצירופי השראה, לא צירופי שידוך".
"למה אני מדברת על זה איתך, בעצם?"
"אוקיי, תשכחי מזה. אני את שלי אמרתי".
"ואין לי שום בעיה לצרף כל צירוף שאני רוצה".
"נכון, אבל לא לעצמך, את מעורבת מדי. תקשיבי, אמילוש. את יכולה לצרף מה שבא לך. באמת. ברור לי שתשדכי מלא, ותגרמי לטונה של המצאות ושתשני את ההיסטוריה, מתוקה. כל אחד מאתנו פשוט טוב יותר בדברים מסוימים. ואת, מעורבות רגשית זה לא הקטע שלך. זה מוציא אותך מאיזון, את נלחצת, את מנסה יותר מדי וצפוף מדי. לא שאני כזה גאון בעניין, אבל ככה זה נראה מהצד".
"אתה מארגן לעצמך דייטים כל הזמן", אמרה אמילי.
"כן, נכון", אמר אריק. הוא היה מעט נבוך, עד כמה שזה אפשרי אצל מישהו כמותו. "אבל אנחנו לא אותו דבר. הגישה הרגשית שלי לכל העניין היא שונה. אני קצת, אמ, איך לומר... זורם. את טיפה יותר, בואי נגיד, דרמטית".
"אני לא דרמטית!" היא רקעה ברגלה.
הוא הצביע על גיא, שעדיין ישן בצד. "את רואה אותו? הוא מצרף שידוכים קלאסי. הוא לא מאמין באשה המושלמת, אבל לא מוכן לקבל אף אחת חוץ ממנה. רומנטיקן כבד שלא מצפה שהאהבה תתקיים בעולם. בדיוק השילוב הנכון בשביל לרצות לחבר אנשים בלי להילחץ מזה יותר מדי. את לא. וזה יכול קצת לעוות את המציאות. אל תנסי לארגן צירוף לעצמך. זה יכול להיות בעייתי מאוד".
"בסדר, בסדר", אמרה אמילי. "הבנתי. עכשיו תסתום כבר". חלק מסוים בה כבר החל לתכנן משהו. רומנטיקן כבד שלא מצפה לקיומה של אהבה? אולי אפשר להשתמש בזה...
- פרק מקוצר מהספר החדש "מצרפי המקרים" מאת יואב בלום (הוצאת כתר).
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
