אמארה מיו: אני שוב מתאהב בניקס

ממש כמו בתחילת שנות ה-90, סטודמאייר, ריימונד פלטון והצוות המסייע מעלים בי ובקהל בגארדן את אותו הלהט הזכור. זה אמנם לא יסתיים באליפות, אבל למי אכפת?!

יוני לב אריפורסם: 14.01.11 , 09:13

כשהייתי בן 14, איפשהו בתחילת שנות ה-90, קניתי את הווק-מן הראשון שלי. המטרה היתה אחת: בכל בוקר, בדרך לבית הספר, האזנתי לפינת הספורט ב'בוקר טוב ישראל', כדי לשמוע מה עשו פטריק יואינג והניקס שלי במהלך הלילה. וזה, כמובן, היה המדד למצב הרוח לאורך 24 השעות הבאות.

מאז, ובמהלך כעשר שנים, הניקס היו חלק בלתי נפרד מחיי, כולל לילות לבנים ומקסימים מול הטלוויזיה, כשאני מרגיש כאילו אני עמוק בתוך המדיסון סקוור גארדן. אך אז הגיע עשור שונה לחלוטין, ולמרות שהמשכתי לאהוד, לעקוב ולאהוב, זה לא היה אותו הדבר והלהבה הלכה וכבתה.

פטריק יואינג. הימים היפים חוזרים? (צילום: גטי אימג'ס)

במהלך אותו העשור, ניהלתי לא מעט שיחות עם אחי, על כך שצריך פשוט לוותר על שנה או שנתיים, על מנת לבנות קבוצה חדשה לטווח ארוך. "זה לא יקרה, לא בניו יורק", הוא תמיד אמר. אמר וצדק, עד שהגיע בחור בשם דוני וולש.

מילר טיים - בניו יורק

וולש היה האיש שבנה את הקבוצה הנפלאה של אינדיאנה בשנות ה-90, זו של רג'י מילר וריק סמית'ס, הקבוצה שכל כך שנאו בגארדן. הפעם הוא הגיע לרחוב 34 בלב מנהטן במקומו של אייזיאה תומאס, ובמשך שנתיים התעסק רק בניקוי כל הזבל שלכלך את המתחם. ולא היה חסר כזה.

ג'יימס, ווייד ובוש. גם בלעדיהם, לניקס סוף סוף יש קבוצה (AFP)

המטרה היתה ברורה: קיץ 2010, בו לברון ג'יימס, כריס בוש ודוויין ווייד הופכים לשחקנים חופשיים. כולם יודעים את הסוף המר, כשכל השלושה התאחדו ביריבה המרה ממיאמי. אך למרות כל זאת, מצאו בתפוח הגדול את הדרך להרים קבוצה, אמנם לא אלופה, אבל כזו שסוף סוף כיף לאהוד.

מי מספר 1?

זה מתחיל כמובן באמארה סטודמאייר, שהראה מנהיגות אדירה כשהחליט שהוא מגיע לניו יורק, למרות שכבר אז היה ברור שהוא לא יקבל לצידו סוללת כוכבים אדירה. הוא החליט שהוא האיש שסביבו תיבנה הקבוצה, וכך קרה.

אמארה סטודמאייר. יש אל מי ללכת בדקות ההכרעה (צילום: AP)

וכל מי שמשווה את המספרים של אמארה לאלו של דייויד לי קודמו, לא מבין במה אמארה באמת תורם לקבוצה. מעבר לכך שהוא מרים את רמת המשחק שלו משמעותית כשמגיעים רגעי ההכרעה, הוא מהווה שחקן מטרה, כמוהו לא היה בגארדן מאז יואינג. סוף סוף, מישהו ללכת אליו.

את ההשפעה האמיתית של אמארה על הניקס אפשר היה לחוש ביום רביעי, ה-17 בנובמבר 2010. הניקס רשמו הפסד שישי ברציפות, הפעם לדנבר, וסטודמאייר בחר לכנס את כל חבריו, ולנזוף בהם. הפורוורד של הניקס גילה מנהיגות כמוה לא נראתה בגארדן מזה שנים - מה שחלחל לתודעה של השחקנים, והניקס רצו ל-13 ניצחונות מ-14 משחקים, הכל בזכות אותה השיחה.

ריימונד פלטון. הרכישה הכי מוצלחת של הניקס בשנים האחרונות (AP)

כולם אוהבים את פלטון

זה נמשך בעמדת הרכז, ברכישה הכי מוסווית ומוצלחת שהניקס עשו מזה שנים - ריימונד פלטון. הרכז של שארלוט הגיע לגארדן ופתאום החל לפרוח. השילוב בין שיטת ההתקפה של מייק ד'אנטוני לפיק-אנד-רול עם אמארה, הפכו את ריי לקטלני. ממוצע הנקודות שלו עלה מ-12.1 ל-18.3 והוא מוסר 8.9 אסיסטים לעומת 5.6 בעונה שעברה. זה בדיוק מה שחיפשו בניו יורק.

והצוות המסייע של אמארה לא נגמר פה. כבר שנתיים מדברים בניו יורק, על כך שווילסון צ'נדלר ודנילו גלינארי הם בסיס מצוין לבנות עליו קבוצה, אך הם חייבים לשפר את המשחק שלהם משמעותית. נתחיל בוויל, שהעלה את כל הממוצעים שלו העונה (17.7 נק' לעומת 15.3, 6.3 ריבאונדים לעומת 5.3, 1.4 חסימות לעומת 0.8, ו-36.8 אחוזים משלוש לעומת 26.7), והפך לעוגן ההגנתי של הקבוצה.

מייק ד'אנטוני. הפלא ופלא, יש קבוצה בניו יורק (צילום: AFP)

גלו, לעומת זאת, מפגין העונה לראשונה בעיקר יציבות, כשבמהלך חודש דצמבר הוא ירד מדאבל פיגרס רק שלוש פעמים. בנוסף, הגיעו כמה הפתעות מרעננות, בדמות רוני טוריאף שנלחם על כל כדור, שון וויליאמס שצולף מחוץ לקשת, הרוקי לנדרי פילדס שפשוט עושה הכל (בחירה 39 בסיבוב השני, כן?) וטוני דגלאס השקט. ופתאום, הפלא ופלא, יש קבוצה בניו יורק.

ההתעוררות של הניקס באה לידי ביטוי לפני הכל באווירה בגארדן. קהל רב היה מגיע למשחקים גם כשסטפון מארוברי היה מוביל אותם לעונות חשוכות, אך עכשיו הקהל מעורב, והאווירה מזכירה את הימים שאנתוני מייסון היה חונק שחקנים בתוך הרחבה.

שלא יהיו אי הבנות, הניקס עדיין לא מאיימים על האליפות בהרכב הנוכחי, ועד שלא יגיע כוכב נוסף שיאפשר לאמארה לנוח מדי פעם, זה גם לא יקרה. אך פתאום כיף לראות כדורסל בניו יורק, והצבע הכתום חזר לפנים. לראשונה מזה שנים הפלייאוף נראה באופק, וכפי שאוהבים להגיד בארצות הברית, אם כבר נכנסת לפלייאוף, הכל אפשרי. Lets go Knicks.