שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אבא גסס בייסורים; למה לא נתנו לו למות בכבוד?
    גילי מצא איבדה את אביה לאחר שנה שבה חי בכאב, גוסס ממחלה לא מאובחנת, כחולה סיעודי שאסור לו להחליט אם ומתי יסתיימו חייו בכבוד. היום הוגשה לכנסת הצעת חוק "מרשם המוות" ונדחתה, אך בתו מבקשת: הקשיבו לזעקת החולים - מצאו להם פיתרון

    אבא שלי מת לפני שבועיים וחצי בייסורים, ולא כפי שציווה בחייו. אבי, עו"ד יהודה מצא, היה מאושפז שנה במוסד סיעודי, ללא כל יכולת להכריע איך יסתיימו חייו. היום (ד'), לאחר שנה של "בישול" החוק, הביא ח"כ חיים אורון להצבעה טרומית במליאה את חוק "מרשם המוות"; אם היה עובר, הוא היה מאפשר לרופאים לרשום לחולה סופני תרופה שתסייע לו לקבל שקט נפשי, ולסיים את חייו בכבוד. אך לצערי החוק לא עבר וחולים סופניים יצטרכו להמשיך ולסבול, ללא אפשרות לסיים את חייהם בכבוד. 

     

    כאב שזועק

    חוק החולה הנוטה למות  אושר בכנסת כבר בסוף 2005, אך התקנות לצורך יישומו נכנסו לתוקפן רק במרץ 2007. מדובר בחוק הראשון בישראל שמאפשר להימנע ממתן טיפול רפואי לחולה סופני. במאגרי המידע של עמותת ליל"ך, המנחה חולים סופניים ובני משפחותיהם כיצד להתנהל מול מוסדות רפואיים, ישנם לפי נתונים מעודכנים 17 אלף "צוואות" - טפסים חתומים של אנשים שהשאירו הנחיות שלא להאריך את חייהם אם יגיעו למצב של "חולה הנוטה למות". לפי הערכת ליל"ך, מאז החלת החוק, עשרות בודדות בלבד עשו שימוש בחוק ונותקו ממכשירי ההחייאה לאחר שהביעו את רצונם בכך. הסיבה המרכזית לכך: החוק עדיין אינו מוכר או נאכף בבתי חולים רבים.

     

    אבי חתם על הצוואה של ליל"ך, וייסוריו כאילו הוצאו מסעיף 1.2 באותה צוואה: "כאב שאדם מן הישוב לא יכול לעמוד בו". אבא שלי, שהיה מומחה לנזיקין ורשלנות רפואית, שדאג לאלפי פגועי תאונות דרכים, תאונות עבודה, ותינוקות עם מומים, לא הצליח למות בכבוד - למרות שכך ציווה. עד מותו, לא ידעו רופאיו לאבחן את המחלה שהרגה אותו. האמת שזה גם לא ממש שינה כבר, איך קראו למחלה הארורה הזו. בעיניו ובקולו, למדתי מקרוב איך נראה הגיהנום. צפיתי באבי, והבטן שלי התהפכה: ימים שלמים היה מחובר לאינפוזיות שדקרו כל פיסת עור חשופה בידיו ורגליו, ואלה הכחילו והתנפחו. הוא מעולם לא חובר למכשירים, אז לא היה ממה לנתק. לקראת הסוף כבר לא אכל או שתה, ונשם בקושי. התחננתי שיתנו לו מורפיום, אבל אמרו לי ש"אין מצב". הוא היה מאושפז במשך שנה במוסד סיעודי, ולא היה מסוגל להחליט על מותו ולכן גם לא ללכת בכבוד. 

     

    בשבעה על אבי היה ייצוג של נכבדי שופטי ופרקליטי הצדק במדינה, וביקשתי

    מהם להושיט יד ביישום ההספד אותו קראתי על קברו בהלוויה: "אולי, אבא, אצליח לרתום אנשי חוק כדי שמשהו יזוז, ואחרים יוכלו לנוח על משכבם בשלום, בזמן". ומכאן אני מבקשת מכם, חברי הכנסת, שופטים, רופאים, דתיים וחילוניים, ציבור הבריאים וציבור החולים, כולם - חוק "מרשם המוות" הוא חוק חשוב - וגם אם נדחה בינתיים, ניתן ואף צריך לקחת אותו הלאה, עוד צעד, שגם חולים סיעודיים שלא יכולים להתנועע ולזוז, יוכלו לקבל סיוע אקטיבי למות בעזרת רופאים אם בכך יבחרו. מדובר בחיים של כולנו, בזכות של כולנו לחיות בכבוד, בידיעה שניתן יהיה, אם חס וחלילה נחלה במחלה חשוכת מרפא - גם למות בכבוד.

     

    הכותבת היא עיתונאית, צלמת, בעלת טור ב-ynet

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ידע את החוק, וזה לא עזר לו. יהודה מצא ז"ל
    צילום: גילי מצא
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים