"אני לא סופרת, אני עוסקת במילים"
רנה ורבין משיקה ספר ראשון, "כמה טוב לחיות", המורכב מיומנים ומחשבות פרי עטה, מאז שהיתה בת עשר ועד היום. "החברה הישראלית היא חברה של דיכוי", היא אומרת ומוסיפה: "צריך אומץ בשביל לדבר על דברים שהם טאבו"
רנה ורבין אוהבת לכתוב בחדר קטן ככל האפשר. במעין כוך בו היא רכונה על המקלדת, למשל. בשביל לכתוב היא צריכה רק את המחשב שלה, ואם גם הוא לא בנמצא, מחברת תהווה עבורה פתרון לכתיבה.
"ימים של כתיבה הם ימים בהם אני קמה בבוקר ומחליטה לכתוב מספר עמודים מסוים", היא מספרת. "אף פעם לא חלמתי להיות סופרת, ולא רציתי להיות סופרת. ואני פשוט לא סופרת. אני אוהבת לעסוק במילים".
"כמה טוב לחיות", ספרה הראשון שיצא לאור לאחרונה, הוא אסופה של יומנים וקטעי כתיבה שלה, מאז מילדותה ועד היום. את הקטעים היא ערכה גם בעצמה, באופן אותו היא מגדירה כמניפולטיבי. "הרשיתי לעצמי לשנות תאריכים ושמות", היא מספרת, "אבל הספר הוא מאוד אישי ואני מרגישה שאין לי מה להסתיר. אני חושבת שנשים יכולות להזדהות איתו, אבל בינתיים גם גברים שקראו אותו התחברו אליו".
ורבין חושבת שבחברה הישראלית צריך הרבה אומץ לדבר על מה שאסור, גם בכתיבה ובכלל בחיים.
"החברה הישראלית דוגלת ב'עשה ואל תעשה'. יש מסלול ברור מאוד, ועל כל סטייה יש מחיר שאותו אמורים לשלם".
בספר הראשון שלה, כך היא אומרת, היא רצתה לתת מקום לקולות אחרים, שאינם נכנעים לדיכוי חברתי כלשהו, ולדיכוי נשי בפרט.
ורבין עסקה בעברה במשחק, בכתיבת ביקורות ספרים ובתרגום. היא זוכת פרס ברנשטיין לביקורת ספרותית בעיתונות ועורכת ספרות מקור בהוצאת ידיעות ספרים.
