שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    נגמר לי מטלנובלות

    ההשתתפות בסדרת ההמשך ל"עניין של זמן" לא החזירה לשי קפון, במאי "החולמים" בערוץ הילדים ב-HOT, את החשק לשחק. לעומת זאת, המפגש עם סייד קשוע ב"עבודה ערבית", פתח לו את העיניים. הבמאי הבכיר במפעל הטלנובלות הציוני לא מתכוון לחזור לפס הייצור וגם לא חושש לומר "אני שייך למדינה שעושה דברים איומים"

    "אולי אני אלכוהוליסטית?". את המשפט הזה שיגרתי לעבר שי קפון בשנת 2006 על סט הצילום של העונה הראשונה של "האלופה". הוא: במאי. אני: ביטית, כלומר ניצבת עם שורות. הדמות שלי היא רחל, המזכירה בפנימייה שמקשקשת לסיגי (מיכל גבריאלוב) על סרטי בורקס, בעת שהיא אמורה לגבות ממנה כסף

    עבור החינוך של אחותה העיוורת. מדוע רחל חופרת על "גבעת חלפון"? לא כתוב בתסריט, אבל אחרי שאני מציעה לקפון כי הסיבה היא שרחל מכורה לטיפה המרה, משהו בו נדלק. קפון מורה לאנשי ההפקה להשיג עבורנו בקבוק של וויסקי. הכל מסביב עוצר עד שהכוס מונחת בידי, בלי שום קשר למה שנכתב בתסריט - ב־VOD תוכלו לראות את רחל שותה משהו לפני שסיגי נכנסת לחדר. אני חוזרת הביתה בהיי מהרגע הזה, המאולתר, המרגש, שאין לו תחליף.

     

    כעבור כמה שבועות הפקת "האלופה" מזמינה אותי שוב. היום רחל אמורה לשאת דברים עם מר שולטהייס, מנהל הפנימייה, שבו היא מאוהבת קשות. על הסט עמד אדם מבוגר מסוכנות ניצבים, רחוק מאוד מלהיראות כמו יהודה לוי או עפר שכטר, ואני קופאת. קפון נותן את ההוראה, אני מדקלמת כמה שורות ומנסה לגעת בזר הזה כמה שפחות, אבל זה לא מספיק טוב. קפון מאוכזב ממני, הוא מבקש ממני לשחק פלירטוט, כשכל מה שאני רוצה זה לברוח הביתה. אני מצליחה לזייף איכשהו, אבל מגיעה הביתה מבואסת.


    מכור לרגשות. שי קפון (צילומים: כפיר חרבי)

     

    באותו יום גיליתי שאינני שחקנית. לא נורא. אבל מעבר לכך, גיליתי שלעבוד עם טיפוס כל כך טוטאלי כמו קפון זה יכול להיות חרב פיפיות - רגע אחד את נדבקת בקסמיו, רוצה לרצות אותו ולנגן איתו בהרמוניה מושלמת ("בוא ננגן", אני זוכרת, היה הקאץ' פרייז שלו, שזרק לשחקנים, תאורנים, נערי מים וכולם) - רגע אחר את מפחדת ממה שהוא עלול לרצות ממך. "תחשבי ששחקנים צריכים לגעת במי שהם לא רוצים כל יום", הוא משחזר איתי היום, כשאנו נפגשים שוב, "זה חרא של מקצוע".

     

    אתה זוכר שאלתרנו?

    "כן, זה מאוד מתאים לי. אני אוהב את הדברים של כאן ועכשיו. אני מאוד אינטואיטיבי. הכל אצלי פתוח, זה חלק מהקסם בעבודה. עבור מחלקת ההפקה זה גם הקושי לעבוד איתי. אני מאוד אסוציאטיבי ולא מבני. הם הולכים איתי, אבל זה עולה להם בהרבה בריאות וכסף. אני מכור לרגשות ואם יש התפרצות של רגש באולפן, אני אוהב לקטוף אותה, כמו שעשינו".

     

    את קפון הכירו ילדי הניינטיז כוויצמן, תיכוניסט פרוע תלתלים ב"עניין של זמן" - סדרה שהפכה להיות סוג של מיתולוגיה מקומית. למעשה, סיפור חייו של קפון מדהים מספיק כדי שישמש חומר לסדרת נעורים. בגיל 17, חייו התהפכו והתעצבו מחדש, כאשר איבד את שני הוריו. זה קרה, למרבה הטרגדיה, באותו השבוע: אביו נפטר מדום לב, ויומיים אחר כך, בעודם מנסים לעכל את שאירע - אמו לקתה בשטף דם קטלני במוח. המצמרר הוא ששנים אחר כך, קפון גילם דמות של תיכוניסט שחי בלי הורים, לאחר שאלה נטשו אותו והשאירו אותו בבית ריק, כפריק רועש שלא רוצה להתבגר.

     

    היחסים של קפון עם תהילת ויצמן היו מורכבים - הוא אומנם המשיך עם הדמות בספין אוף "עשרים פלוס", ובמידה מסוימת גם בהצגה "משחקים בחצר האחורית", אך זנח אותה לפני יותר מעשר שנים ועבר אל הצד השני. קפון כתב ספרי ילדים, יצר סרט מצוין ("אריק ורינה לנצח" בכיכובו של דרור קרן) והתברג כבמאי וכותב עסוק, בעיקר בשלל טלנובלות. בימים אלה הוא חוזר לשחק לראשונה אחרי 13 שנה. החידוש של רשת ל"עניין של זמן" מוצא את דמותו הנצחית, ויצמן - כבר גבר בן 43, ועדיין לא רגוע. ויצמן המחודש יהיה שיפוצניק עם לב זהב, עדיין החבר הכי טוב של מרקוביץ' (מוש בן בסט, חברו הטוב של קפון גם בחיים).

     

    ביום הצילום שבו נכחתי הוא מסכים איתי כי ויצמן הוא דמות טראגית, אך הוא לא רוצה לדבר עליה מעבר לכך. היום הוא עדיין קמצן בפרטים על ההפקה המסקרנת: "אולי לפני שנים 'עניין של זמן' התכתבה עם החיים שלנו, עכשיו קצת פחות. זה מתכתב מהבחינה שאנחנו באמת חברים, ושבסדרה היו פרטים אוטוביוגרפיים. באופן כללי אני יכול לומר שהיום כבר לא מעניין אותי לשחק. אם יבוא משהו שיאתגר אותי אולי כן, אבל כשאיפה זה לא מעניין אותי. כבמאי יש לי יותר אחריות ובחירה. גם שחקן יכול להיות אמן נהדר, אבל באופן אישי אני במקום אחר".


    "צעד פנימה לרגשות שתמיד יהיו געגוע, כמיהה, אובססיה, אהבה, תסכול" 

     

    כשראיינתי אותך לפני חמש שנים אמרת שיש לך הפרעת קשב, וזה לפני שזה היה אופנתי. מה אתה אומר עכשיו, אולי בעצם אתה סתם מופרע?

    "יש לי ADHD, בדוק. לקחתי ריטלין ועכשיו כבר לא, הלכתי לפסיכיאטר ולקחתי וזה פיקס אותי, כתבתי עשר שעות ונדהמתי, אם ככה חי אדם נורמלי, אז כנראה שאני נכה. אבל עם הזמן אני מגלה שזאת לא הפרעה כפי שזה פשוט סוג אחר של תודעה. ADHD זה כלי עבודה שיכול לעזור בבימוי, כי אני רואה הכל. הריטלין השאיר לי את המופרעות, אבל חידד אותי ועשה לי טוב. הרבה זמן לא לקחתי, אבל זה מפני שאין לי זמן לקחת מרשם".

     

    ואולי גם זה בגלל חוסר זמן: איכשהו, יצא שהוא האיש הכי מתעתע ובלתי מושג שיצא לי לראיין בשנים האחרונות, כולל דוגמניות על וזמרים מזרחיים. כך לפחות על פי מידת הקושי שעימה התמודדנו בניסיון לקבוע איתו, להושיב אותו לענות על שאלות ואז לגרום לו להצטלם. מידת הקשיים שהוא הערים עלינו בשבועות האחרונים היתה כמעט קפקאית, אבל אם תשאלו אותו זה לא בכוונה - הוא פשוט אדם שקשה לו לקבוע ולהתחייב. בכל מקרה, בדרך נס אנחנו מצליחים לשגר את הכתבה הזו, ולספר על מיזמו האחרון, "החולמים", סדרת הנוער החדשה, אותה הוא ביים וגם היה שותף בכתיבתה. מבחינתו מדובר במעיין של רגשות מבעבעים, ומתנה של ממש. סיפור האגדה על ילדים שגרים בבית אומנה ועל אבן משאלות שנמצאת בשכנות אליהם, בה הם חושקים בנחישות נערית קיצונית, הלך והתפתח לפרויקט עצום עבור קפון.

     

    הקאסט של "החולמים" מתחלק לשכבה המבוגרת - מיה דגן, נורמן עיסא, הדר לוי, דוד קיגלר ושרון אלכסנדר; ולצעירים שרובם פנים חדשות על המסך: תובל שפיר, רועי ניק, אליאנה תדהר ודניאל מורשת. קפון הוא האיש הנכון לזגזג בין שני העולמות - הוא אומנם קרוב יותר בגיל לשכבת ההורים, אבל שכבת ילדיהם קשורה לביוגרפיה האישית שלו, היות שגם אליו נחשפנו בסדרה נוער.


    אגדת ילדים. כוכבי "החולמים"

     

    "'החולמים' היתה סדרה שלא מצאה את מקומה בעולם", הוא מספר, "היא ישבה בדרסט הרבה זמן ומשהו לא התקמבן. עד שנכנסנו לעבודה, ופתאום זה נהיה קסם. חלק מהקארמה של הסדרה זה שהיא מאוד קשה לעשייה, זה כמו התקליטים שמתעסקים בשטן ואז קורים דברים איומים בזמן ההקלטה, כאן הסדרה מדברת על רצייה ואובססיה והיא הפכה אותנו בעצמנו לאובססיביים. בסדרה לכל אחד יש משהו שהוא רוצה ומעוור אותו, ובמקביל כל יוצר התעמת עם נקודות פנימיות אצלו. אבל בקסם יצא מכל זה סדרה יפהפייה".

     

    מאיפה הבאתם את הוויז'ואלים המדהימים האלה של הרקע?

    "מהראש. מהנצח. זה חלק מהקטע של לעבוד עם משפחת פארן, הם חולמים יחד איתי. היה לי ברור שלא נעשה עוד סדרת אולפן טלנובלית אלא משהו שנראה אחרת. על הדף אי אפשר לעשות כזה דבר, אבל כשזורקים את הדף החוצה קורה המג'יק. זו סדרה פיוטית. הרפרנס היה שרואים את זה דרך הלב ולא העיניים כי גם ככה היא מדברת על רצונות ילדיים ואין משמעות לנקודת מבט אובייקטיבית. לכן החוץ הוא אנימציה שנראית תלת ממד ולא אמורה להיראות אמיתית, זה אזור רגשי וחלומי. עושים דברים כאלה ב'הארי פוטר' ו'אווטאר', אבל שם מדובר בתקציבי ענק. בסדרה יומית אני לא יודע אם מישהו עשה כזה דבר לפנינו. זו העזה גדולה מצד כולנו".

     

    מתי זה מתרחש?

    "זה לא ברור, זה מאוד חלומי ואקספרסיבי. יש לזה לוק תקופתי. אנשים מסתובבים עם לפטופים ופלאפונים ומתלבשים כמו בשנות ה־50 והסט היה יכול להיות במאה ה־19. זו החלטה אמיצה לעשות דבר כזה, ידענו שאו שניראה מפגרים או שאנשים יאכלו את החלום. אני פחות אוהב סרטים שהם אחד אחד למציאות, זה נראה לי רכילות. אני אוהב ערך מוסף. זו אגדת ילדים ויש קסם בלעשות כזה דבר, זה כיף לעשות סדרה שהתמה שלה הוא רגשות צרופים ולא מסביב. הם לא ילדים שרוצים להיות כוכבי רוק או להצליח מוזיקלית או שיתמודדו עם בעיות חברתיות של כאן ועכשיו, זה צעד אחד פנימה לרגשות שלא משנה איפה ומתי אתה חי, הם תמיד יהיו געגוע, כמיהה, אובססיה, אהבה, תסכול".

     

    יש כאן הרבה שחקנים צעירים לא מוכרים.

    "כן, ככה זה. הקטנים הולכים וגדלים וצריך למצוא פנים חדשות. הבן שלי יואב גם משחק בה, הוא בן שמונה, הוא רצה להיות ניצב, אבל אין כאן ניצבים ואמרתי, 'אוקיי, אבדוק'. נתתי לו לקרוא טקסט בבית והוא נדלק, זה היה אודישן בלי שהוא ידע. לא ידעתי שיש לו את זה, הופתעתי. הוא לא דיבר על זה אף פעם. זה נחמד מאוד. הוא מקבל יחס רגיל כמו כל שחקן. היה לי קשה לקחת אותו, אני מנסה להימנע מפרוטקציה, אבל מבחינתי הוא עבר אודישן והעבודה רגילה. שנינו מאוד נהנים מזה. הוא הפסיד בית ספר פה ושם, אבל הוא עף על זה, אז סבבה".

     

    אתה מנסה להתנהג אחרת כשהוא בסביבה?

    "אל תדאגי, אני עדיין מתעצבן".

     

    ובכל זאת, ואם יורשה לי לדבר מניסיון, שחקנים אוהבים אותך.

    "נכון. אין לי מה להגיד על זה. אני חושב שאת צודקת ושהם אוהבים אותי, וזה מזל כי בימים האלה אני ממש על הקצה, אני מקווה שהם סובלים אותי. אני פשוט ברמת מותשות נורא גדולה עכשיו, אני עושה את 'החולמים' אחרי 'עבודה ערבית 2', ולא היתה הפסקה בין הדברים".

     

    • הראיון המלא מתפרסם בגליון החדש של "פנאי פלוס"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "החולמים"
    צילום: אהוד רומנו
    "האלופה 3"
    צילום: אופיר קדמי
    "עניין של זמן"
    "עבודה ערבית"
    צילום: אלדד רפאלי
    לאתר ההטבות
    מומלצים