שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: אנה פולנסקי
    רגע לפני ההקרנות - חי בביקור מביך בבנק הזרע
    אחרי שקיבל את ההודעה הקשה בחייו ולפני שהוא מתחיל בהקרנות לטיפול בסרטן, ניגש חי, בן 38 ואב לשלושה, לבנק הזרע כדי לוודא שיוכל להביא עוד ילדים לעולם. הוא עומד במשימה למרות המבוכה, אבל בקרוב מצפה לו קרב קשה הרבה יותר

    אנשים שנמצאים ליד פיצוץ חזק מאבדים לפעמים את השמיעה לכמה דקות. יש סביבם מעין שקט מורגש מאוד, כמו ואקום ששאב את כל הצלילים. בסרטים מתארים תמיד איך השמיעה מתחילה לחזור אליהם לאט-לאט. ככה בדיוק הרגשתי כשדלת המשרד של ד"ר מגן נסגרה מאחורינו. היא לא נטרקה ברעש גדול, אבל איך שנעמדנו במסדרון הרגשתי כאילו אני באפטר שוק של פיצוץ אדיר, הלם מוחלט מלווה בחוסר תחושה רגעי. לאט-לאט הרעש הסביבתי חדר אלי, ניערתי את הראש קלות כדי לעורר את עצמי וחזרתי למציאות.

     

    כל הטורים הקודמים של חי:

  1. כשהאורתופד הפסיק לחייך - טור שני
  2. "היי, אני הזקנה מהמסדרון" - טור שלישי

     

     

    סרטן: הוראות הפעלה

    העובדת הסוציאלית תופסת אותנו ומכניסה אותנו אליה לחדר. אני מניח שזה סוג של טקס קבוע שקורה לכל מי שמקבל את הבשורה. אנחנו מדברים קצת, אבל אני לא ממש נמצא בשיחה. שאריות הפיצוץ עוד מרחפות לי במחשבות. אנחנו מדברים על הטיפול הצפוי, ההשלכות על המשפחה, הילדים ושאר ירקות. במקביל אנחנו מתחילים להיות מועמסים בחומר כתוב (תמיד תבואו עם תיק גדול): חוברות על זכויות והטבות, חוברות על התמודדות, חוברות על איך לספר לילדים ועוד מיני חוברות ועלונים. לרגע נדמה לי שהרגע קניתי מצלמת וידאו או גאדג'ט חדשים ואני מקבל אין ספור חוברות הפעלה עבורם.

     

    מי ש"מגריל" מיאלומה נפוצה זוכה מיד בתיקייה צבעונית עמוסת מידע על מיאלומה, מתנת אמ"ן, האגודה הישראלית למיאלומה נפוצה. מגניב, אני הולך להיות חבר רשמי בעוד מועדון. די הופתעתי מכך שיש אגודה למחלה מאוד ספציפית, ומיד תכננתי איך להרוויח מהנושא (למען הסר ספק, אמ"ן לא גובים שקל). שקלתי להקים את האגודה הישראלית לשפעת עונתית או את מועדון השלפוחית הרגיזה. החישוב הבסיסי שלי התבסס על בערך עשרה שקלים כדמי חבר לחודש. אני רק מעלה אתר חביב עם קישורים למחקרים ותרופות ומיד מתחיל לעשות קופה. תחשבו על זה.

     

    לא פשוט להיות זה שאוסף את השברים של האנשים שהרגע קיבלו, כנראה, את הבשורה הקשה בחייהם, והעובדת הסוציאלית שלנו בהחלט עושה את זה בצורה ראויה להערכה. אני לא יכול לדמיין את עצמי מסתכל לאנשים כאלה בעיניים. לעזאזל, כרגע אני לא מסוגל להסתכל בעצמי במראה.

     

    בהמשך השיחה אני לומד שלא משתמשים במילה סרטן כדי לתאר את המחלה (או-קיי, זה מעלה כמה סימני שאלה), ויותר "נכון" להציג אותה כ"מחלה כרונית". אני חושב שאני מבין למה עבור סוג מסוים של אנשים זה עובד טוב - תמיד יש אלה שקשה להם להתמודד עם ההגדרה, עם המינוח, עם המילה הספציפית, היא נוראית מדי בשבילם. אבל אצלי זה לגמרי הפוך, אני חייב להסתכל לאויב שלי בלבן של העין כדי להילחם הכי חזק שאני יכול. קבלה, תכנון, התקפה, קור רוח מוחלט - את הזמן להתפרקות אני שומר לאחר כך, גם זה כבר יבוא.


    "אם בוקר אחד נתעורר ונתגעגע ללילות בלי שינה?". ילדיו של חי בפורים 

     

    תחנה ראשונה: בנק הזרע

    כשיצאנו מהמרכז האונקולוגי החלטנו להתחיל דווקא בבנק הזרע. לפני שעה לא הייתם מוציאים מאיתנו רצון לילד נוסף באיומי אקדח, יש לנו שלושה וזה מספר מצוין עבורנו. עכשיו עכשיו הכל הפוך, אנחנו לא יודעים מה יהיה מחר ולא לוקחים שום סיכון. מה יקרה אם נתעורר בוקר אחד ונתגעגע בערגה ללילות ללא שינה, לצרחות ולחיתולים מלאי קקי? אז אנחנו הולכים לבניין ממול, למרפאת הפוריות.

     

    הרעיון של הליכה לבנק הזרע די משעשע אותנו, למרות הכל. הסיטואציה הזויה לחלוטין, אז נכון שאנחנו לא צוחקים, קופצים ושמחים, אבל אנחנו בהחלט משועשעים ומחייכים. ככל שאנחנו מתקרבים לבניין אני מרגיש נבוך, כמו ילד שהולך להתרים מדלת לדלת בפעם הראשונה בחיים שלו.

     

    הגענו למשרד ואנחנו מחכים בתור למנהל המכון (אי פעם נגיע למקום בלי תור?). מנהל המכון הוא בחור חייכן וחביב, ויש לו סיבות טובות לכך. הוא מתעסק ביצירת חיים, אנשים באים אליו עם בעיה ואם הכל עובד הם יוצאים עם תינוק. שמחה גדולה.

     

    אנחנו מספרים לו את הסיפור שלנו (שלי) ולמה באנו. אני מקבל רשימה של בדיקות לבצע (ספרתי ארבע דקירות לפחות) ומדבקות זיהוי אישיות. אחרי שסיימנו את העניין המשרדי אני מקבל סיור בקודש הקודשים, "החדר", שנמצא ממש ליד.

     

    החדר הוא בעצם חדרון קטן עם שירותים צמודים וטלוויזיה שלא מחוברת לכלום. פעם היה שם די-וי-די עם סרטים מתמרצים, ומאז שמישהו העלים את הסרטים הוציאו אותו והטלוויזיה נשארה גלמודה, גלעד של פלסטיק לזכר ימים כחולים יותר. ליד הטלוויזיה ערימת חוברות - לא, לא פורנו, גם אותן כבר העלימו - סתם חוברות, כמו אצל רופא השיניים. ממול יש כורסה דמויית עור ולידה ארגז מלא בצנצנות פלסטיק קטנות עטופות ניילון. אה כן, יש מנורה אדומה מעל דלת החדר מבחוץ, כדי שלא יפריעו למי שנמצא כרגע בחדר. כל אחד מגיע בזמנו הפרטי, לוקח צנצנת, מדביק עליה מדבקת זיהוי ומייצר הפקדה.

     

    ממלא את מכסת המבוכה

    אני מחליט להתחיל במלאכה בו במקום, להוריד את זה מהפרק כמה שיותר מהר. אני נועל את החדר, מדליק את המנורה, ו… לצערכם כאן לא יבוא תיאור מדויק של מה שקרה שם. אני יכול לספר לכם שזה כנראה הדבר הכי לא סקסי שיש. בחוץ היתה משפחה קולנית, ההורים צעקו על הילדים והילדים צעקו על ההורים, לא בדיוק מעורר החשק האולטימטיבי, וגם מעלה סימני שאלה רבים לגבי הרצון להביא ילדים לעולם בכלל.

     

    המחשבה על מגוון הישבנים החשופים שבילו על הכורסה לפני גורמת לי מיד לוותר על שירותיה. אני שולף חוברת "לאישה" בת שלוש שנים מהערימה ומעיין. איפה שהוא בין המלצות לקרמים לפני השינה למאמר המרתק "כוסברה במטבח שלך" אני מבין שאני סוטה מהמטרה. אני מחליט לקחת את העניינים לידיים, החומר גובר על הרוח ואני עומד במשימה.

     

    המבוכה לא נגמרת כאן, יש עוד. עכשיו צריך לצאת מהחדר כשביד הצנצנת המתויגת, וללכת להפקיד אותה (זה הרי בנק) אצל האחות. אז אני הולך לחדר האחות ומזמזם בדלת, בעודי ממתין עם הצנצנת ביד לצד אנשים אחרים. אני זורק מבטים סביב כדי לוודא שרמת החשיפה של מצבי הרגיש נשארת מינימלית. האחות מגיעה, מוודאת זיהוי ומודיעה לי שבפעם הבאה עלי לבדוק לכמה מנות הספיקה ההפקדה. יופי לי, עכשיו אני צריך להוסיף עוד אלמנט למבוכה. "סליחה, הפקדתי בחשבון שלי אצלכם שבוע שעבר ורציתי לבדוק מה היתרה", אני מתרגל בראש את הסיטואציה. אצטרך להגיע עוד שלוש-ארבע פעמים כדי למלא את המכסה, גם של הזרע וגם של המבוכה.

     

    "מחר מתחיל הקרב"

    אנחנו הולכים הביתה ומתחילים לעבור על החוברות שקיבלנו. החומר די משעמם, למען האמת. תוך חמש דקות אני מבין שכרגע זה לא זמן טוב מבחינתי ופורש. החלטנו לשתף במצבנו הנוכחי רק את המעגל המצומצם והמיודע. עד שתוצאות הביופסיה הסופיות לא יגיעו, מיותר להתחיל לפרסם. לא שאנחנו מצפים לנס (שטויות, במצבים כאלה תמיד מצפים לנס), אבל אנחנו מעדיפים להיות סגורים על הנושא בעצמנו לפני שזה הופך לשיחת היום.

     

    מחר אני אמור להתחיל בהקרנות. עד עכשיו היו רק דיבורים ללא מעשים (חוץ מהקטע בבנק הזרע), ומחר מתחיל הדבר האמיתי, מחר מתחיל הקרב.


     


  3.  

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים