כלניות: סקס אלים על העלים
הכלניות המקשטות כעת את הנוף בפריחתן, מתרבות בעיקר בזכות החיפושיות, שמגיעות אליהן בהמוניהן, מתפלשות בהן ואוכלות אותן. התוצאה קורעת לב - עליהן פגועים ושרוטים, ובמקרים קיצוניים הפרח נאכל לגמרי. תמנותיהן מתעדות את צעקתן
כשמסתכלים בשדה עמוס כלניות, הצבע הוא הדבר הבולט ביותר. ברוב המקרים אפשר לראות שדות עם הרבה פרחים אדומים ומעט לבנים, אך לפעמים הצמח השולט הוא לבן, ולעיתים מוצאים שדות עם שלל גוונים: לבנים-ורודים סגולים ואדומים.
הכלנית מאוד בולטת מאוד בנוף שלנו, וגם מי שלא מכיר פרחים מבחין בה ויודע את שמה. לכלנית המצויה (Anemone coronaria) מופעים שונים בצבעים שונים, ורוב מיני הכלניות הפזורים בעולם הם בגוונים לבנים, ירקרקים וסגולים. רק המין של מזרח הים התיכון הוא בצבע אדום לוהט, כמו הדם שנשפך כאן לאדמה.
עם זאת, כמעט כל הצבעים שמוצאים אצל מינים אחרים של כלניות, מוצאים גם באוכלוסיית הכלניות שלנו: הן אדומות, לבנות, ורודות, סגולות, ויש גם גוני ביניים ושילובים. כולן, אגב, הן מאותו מין ביולוגי, והן מתרבות יחד בטבע, בדומה לבני האדם: לבני העור, שחומי העור וצהובי העור הם בני אותו מין ביולוגי, הניזון מאותו מאגר של גנים ומאותו אב קדמון.
שטחים נרחבים של כלניות ססגוניות בגבעת מגידו (צילום: ד"ר רחלי עינב)
הצבע של כל כלנית נקבע גנטית על ידי גן הקובע את הצבעוניות של העלים. אבל מי שמסתכל ומשווה את הכלנית לתנאי הסביבה יכול לראות, שבעיקר באזורים היבשים יותר של הארץ ובעיקר בדרום, רבים הסיכויים למצוא פרחים אדומים. כנראה שתכונות צבע מסוימות הולכות יחד עם תכונות אופי ועמידות.
עם זאת, ניסיונות לקשור את הצבע של הכלניות לא רק לכמות המשקעים אלא גם לתכונות הקרקע, מידת החומציות וריכוז המינרלים - לא הביאו עד כה למסקנות נחרצות. זה נובע ממקור חוסנה של הכלנית - אוכלוסיית הצמחים בבר מגוונת והפראטים אינם זהים, בניגוד לגידולים חקלאיים.
מסע בזמן
תכלית הפרח של הכלנית היא אחת: למצוא שליח שיעביר את האבקה מפרט לפרט, כך שייצור זרעים בעלי שונות גנטית. העובדה שכל זרע נוצר משני הורים לפחות מבטיחה מגוון של תכונות, כך שגם אם תנאי הסביבה ישתנו באופן לא צפוי - מישהו מהצאצאים ישרוד.
כדי להבין את מבנה הכלנית, נחזור לאחור בזמן: בראשיתם של הצמחים, כשהם היו אצות בתוך הים, תאי המין עברו מצמח לצמח בתוך המים. השינוי התחיל עם התגלות היבשות ועם זחילת הצמחים מהים ליבשה - הצמחים הלכו והשתכללו, והטחבים והשרכים שהתפתחו על פני כדור הארץ נשמו ביבשה, אבל עדיין נעזרו במים לרבייה והפריה.
החידוש הגדול היה אצל הצמחים בעלי הפרחים: פרח הוא למעשה גבעול שהתקצר ושהעלים שלו, שבעבר היו עלים "רגילים" - קיבלו תפקידים מיוחדים: עלי גביע, עלי כותרת, אבקנים ועלי שחלה, שבראשם עמוד העלי והצלקת.
הפרח של הכלנית ושל שאר בני משפחת הנוריתיים הוא מהפשוטים ביותר, וניכרים בו סימני פרימיטיביות בולטים. כך למשל, במקום עלי גביע יש לכלנית גביעון שמרוחק מהפרח ועל כן לא שומר עליו. בנוסף, מספר עלי הגביע הצבעוניים אינו קבוע ונע בין חמישה (ולעיתים ארבעה) ל-13 עלים. גם המספר הבלתי קבוע של עלי הכותרת הסדורים סביב מרכז הפרח, הוא סממן לפרימיטיביות של הפרח.
סימן נוסף לפרימיטיביות הוא מספר האבקנים הרב, והמספר הגבוה והבלתי קבוע של עלי השחלה, שערוכים על מצעית חרוטית ועתידים להפוך לזרעים שיפיצו את הכלניות לכל קצווי הארץ.
דבורה מבקרת בכלנית לבנה לצורכי איסוף אבקה
צעקה מתועדת
אצל צמחים חשופי זרע כמו האורניים והשרביטניים, האבקה מועברת מצמח לצמח באמצעות הרוח. האבקה זו מחייבת את הצמח להפיק כמויות גדולות מאוד של אבקה שיינשאו ברוח, ורק חלק קטן יגיע ליעדו: הצלקת שסמוכה לשחלה הנקבית.
ייצור אבקה שמכילה כמות רבה של חלבונים, דורש השקעה רבה מצידם של הצמחים. משום כך, במהלך ההתפתחות האבולוציונית נוצרו צמחים החשופי הזרע, שהפרחים שלהם מורכבים ומתוחכמים הרבה יותר. ההאבקה שלהם משוכללת ביותר ומתבצעת על ידי בעלי חיים ובעיקר חרקים, אבל לעתים גם עופות ועטלפים. אבל איך הצמחים "שכנעו" מלכתחילה את בעלי החיים והחרקים לבוא ולהאביק אותם?
כנראה שראשית הדרך הייתה אקראית - חרקים זללנים חמדו את האבקה, עברו מפרח לפרח ואכלו, ובלי משים העבירו אבקה. התנועה של החרקים שיפרה את סיכויי הרבייה, המינים האלו התרבו ולאט לאט התחילו הפרחים והמאביקים הפוטנציאליים להתאים את עצמם זה לזה, כשהאבולוציה נותנת יתרון למי שעזר לעצמו ולאחרים. כנראה שהפרחים הפרימיטיביים הכילו גופי פרי, שמשכו את החרקים, והחרקים פיתחו שערות שידביקו אליהם את האבקה ויגבירו את היעילות של העברתה.
כאשר החרקים שהסתובבו על הפרחים היו בעלי גפי פה לועסים, הם אכלו את חלקי הצמח, את האבקנים ואת האבקה, ובכך הסבו נזק לצמחים שייצרו את האבקה והשחלות כדי להתרבות. אך מנגנון האבולוציה עבד שעות נוספות כדי למצוא פתרון.
על הפרחים הראשוניים התפתחו גופי פרי, שהחיפושיות אהבו ובאו לאכול. לאחר מכן השתכלל המבנה ונוצרו צופנים, המצאה גאונית של הטבע; הצמחים מגישים למאביקים באמצעות צינור מוארך, מי סוכר מתוקים - מזון מרוכז ועשיר בקלוריות. אבל כדי ליהנות מהצוף המתוק, על החרק להיות מצויד בחדק, ולמי שיש חדק - אין שיניים נושכות והוא לא פוגע בפרח. שתי קבוצות שהפליאו להתקדם במערך השתייה שלהן הן הדבורים והפרפרים, שהפכו למאביקים העיקריים של פרחי הצוף.
הכלניות נמצאות עדיין בראשית הדרך, ומי שאמון על מגדיר הצמחים יחפש אותן בתחילת הספר, שפותח במינים הפשוטים ועובר למורכבים יותר. הן חסרות צוף וחסרות צופנים, וכל מה שיש להן להציע למאביקים הוא רק אבקה, והרבה ממנה. כל פרח של כלנית מכיל כמה מאות אבקנים וכשני מיליוני גרגירי אבקה.
מכיוון שאין לה צוף, לעולם לא נראה פרפרים על כלניות. הן מואבקות בעיקר על ידי חיפושיות וזבובים, ולעיתים נראה על הפרח גם דבורים אוספות אבקה. החיפושיות, שמגיעות בהמוניהן אל פרחי הכלנית, מתפלשות באבקה ואוכלות בכל פה. התוצאה קורעת לב - העלים של הכלניות נראים לעתים קרובות פגועים, שרוטים ואכולים, עם סימני שיניים וציפורניים בכול. במקרים קיצוניים כל הפרח נאכל. לא ניתן לעזור להן, אבל תמנותיהן מתעדות את צעקתן.
כלנית או פרג?
הצבע האדום של הכלניות שלנו אינו צבע שגרתי בצמחייה של אירופה וגם אינו שגרתי בקרב הכלניות. השם העממי של הכלנית המצויה במדינות רבות הוא "כלנית הפרג" (Poppy Anemone). כל מדריך על צמחים מצא את עצמו לפחות פעם אחת בחיים מסביר לקהל מה ההבדל בין פרג, נורית וכלנית. אבל יש סברה כי ההסבר חשוב לנו, אבל לא למאביקים.
מסתבר שאותה קבוצה של מאביקים מבקרת את שלושת המינים ועוד מינים דומים בשל אותה סיבה - הקודים המוסכמים של הטבע האומרים, שאדום עם שחור במרכזו פירושו פרח עשיר באבקה. ההשתייכות הסיסטמתית פחות מעניינת אותם. אצל רוב המינים, וכך גם אצל הכלניות - האבקנים שחורים. מינים אחרים שמדמים את פרחי הכלנית, מתגנדרים בכתמים שחורים המצוירים בבסיס עלי הכותרת: הפרגים, הצבעונים וחלק מהנוריות והדמומיות.
לא ברור אם הראייה של החרקים מספיק משוכללת כדי להבחין בין המינים השונים וגם אין לכך חשיבות, מכיוון שהמינים האדומים פורחים בזה אחר זה בנוף שלנו, עם מעט חפיפה אמנם, אבל סדרי עולם נשמרים.
ראשונות פורחות הכלניות, אחר כך הנוריות ואת סוף העונה מסמלים הפרגים, שפורחים במסות גדולות, לחלקם עלים אדומים ואבקנים שחורים ולחלקם גם כתמים אדומים בבסיס העלה. בין לבין מצטרפים מינים נוספים ממשפחת הנוריתיים במסות קטנות יותר, כמו נורית אסיה. גם הצבעוניים - ששייכים בכלל למשפחת השושניים, מצטרפים ומתהדרים בכתמים שחורים מצוירים.
שורדות - למרות הכל
הפרח של הכלנית פורח למשך תקופה ארוכה יחסית - לפחות שבוע, על כן הוא צמח גינון מוצלח. הוא נפתח בבוקר הראשון ונסגר לעת ערב, ובזה אחר זה מבשילים בתוכו האבקנים, קבוצות קבוצות, ואחריהם עמודי העלי שמצפים לקבל אבקה מצמחים שכנים. לעיתים, בימים גשומים וחשוכים, הפרחים אינם נפתחים ונשארים סגורים, שומרים על האבקנים מפני המים השוטפים.
הפתיחה והסגירה של הפרח נעשית בתהליך גדילה של תאים. כשמחשיך גדלים התאים החיצוניים התחתונים של עלי הכותרת ועל כן הם נסגרים, וכשמאיר היום - גדלים ומתחלקים התאים הפנימיים ועל כן הם נפתחים. התאים החדשים שנוצרים הם חסרי פיגמנטים ולבנים, ועל פי הרצועה הלבנה שבבסיס עלי הכותרת אנחנו יכולים להעריך את גילו של הפרח.
ייתכן שיש לתאים החדשים תפקיד בהדגשת האבקנים השחורים ושהרצועה הלבנה מספקת למאביקים אינפורמציה על טיב הפרח. ייתכן גם שכמו אצלנו, כשהגיל מתחיל לעשות את שלו, אנחנו מתאפרות באיפור כבד כדי למשוך את המאביקים הצעירים מלהגיע אל הכלניות הצעירות יותר, כי להן יש עוד זמן.
למרות הקשיים, הכלניות שורדות והתפוצה שלהן עולה. נראה שבשנים האחרונות עולה מספר הפרטים בצורה משמעותית. התרבות הכלניות התחילה עם החלת החוק לשמירה על הטבע, שהכריז על הכלניות כערך טבע מוגן. אני זוכרת מימי ילדותי, טרם כניסת החוק, ילדים שעמדו בצד הדרך לירושלים ומכרו זרי פרחים לעוברים בדרך. העובדה שלמדנו ליהנות מהכלניות בטבע ולא באגרטל היא תעודת בגרות לחברה שלנו.
ההעצמה בתפוצה בשנים האחרונות קשורה לגורמים נוספים, ייתכן שהריבוי בשטחי מרעה של פרות אשר אינן אוכלות אותן תרם לתפוצה, ואולי משטר הגשמים. שדות צפופים בפריחה של כלניות הם מראה רגיל בראשית החורף, והם מסמלים יותר מכול את הדבר האמיתי - החורף של ארץ ישראל.
הכותבת היא בוטנאית ואקולוגית המתמחה בטבע של ישראל, בחי ובצומח
- הכתבה פורסמה בגיליון פברואר 2011 של הירחון "טבע הדברים"
- מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות
ב-10 שקלים בלבד
לפנייה לכתב/ת 
