שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: אנה פולנסקי
    הקרנות, חרדות ולילות לבנים. חי מסתגל למצב
    הפנים שטופות זיעה, הלב דופק ומדי פעם זולגת דמעה - מחשבות אפלות תוקפות את חי באמצע הלילה, והוא יכול רק לשאול "למה אני?". גם תופעות הלוואי של ההקרנות צצות, והוא מבין שאף אחד כבר לא יבוא ויאמר שיש טעות באבחון

    השעה שלוש בלילה ואני מזנק מהמיטה: הפנים נוטפות זיעה, הלב פועם מהר וחזק כמו פטיש אוויר, כל כך חזק שאני מרגיש את הדפיקות בכל הגוף. לא ברור לי אם אני זה שרועד או שהדפיקות מרעידות אותי. התיאור הזה הפך להיות הריטואל הקבוע של הלילות האחרונים שלי.

     

     

    "החרדות אוכלות אותי"

    מאז שהסטרואידים אכלו לי את השינה, התפנה אצלי הרבה מקום למשהו חדש לגמרי, משהו שלא ציפיתי לו - חרדה. לא סתם חרדה, אלא כזאת שמערערת את כל ההוויה הקיומית שלי ומעיפה אותי לממדים אחרים. אני מתעורר בכל פעם עם סיוט אחר. לא משהו מוחשי או תרחיש מדויק, פשוט מתעורר עם מילה אחת מהדהדת בראש, "סרטן", "תלידומיד", "הקרנות". אני אפילו לא זוכר אם חלמתי או על מה.

     

    בדקות הראשונות אני בהלם, רועד במיטה בשקט, מנגב את הזיעה מהפנים עם השרוול של החולצה. אחר כך אני נשבר, תוקע את הראש בכרית ונותן לחרדות לאכול אותי. כל המחשבות השחורות עולות: מה יהיה עם הילדים? האם אראה אותם גדלים? מה עם כל הדברים שעוד לא עשיתי? למה אני?

     

     

    מדי פעם מתגלגלת לי דמעה. אף פעם לא הייתי חזק בלבכות, כנראה שאין לי את הפונקציה הזאת, ודווקא הפעם אני מאוד רוצה. אני מרגיש שאם אצליח לבכות אוכל לשחרר קצת את הלחץ. אני נזכר שלפני המון שנים ראיתי את הסרט "הצבע ארגמן" ומשהו בו כמעט גרם לי להזיל דמעה. אני מנסה להיזכר מה זה היה ולא מצליח.

     

    אחרי שהראש תקוע בכרית מספיק זמן, עד שהמחסור בחמצן מוחק את כל המחשבות ההזויות, אני הולך בשקט לסלון, מדליק טלוויזיה בלי קול כדי לא להעיר אף אחד, ומתרגל את האגודל על הכפתור של העברת ערוצים. אני לא באמת צופה בטלוויזיה, רק רואה את התמונות מתחלפות ולא קולט מה בכלל קורה בתוכנית. אני מבין שזה חסר טעם והולך להביא את המחשב הנייד. מאז שהתפרץ הגידול בחוליה בעמוד השדרה שלי, להרים מחשב נייד של שני קילו וחצי מרגיש בשבילי כמו להרים פסנתר כנף. אני נזכר בערגה איך הרמתי פעם לבד מכונת כביסה.

     

    אבל גם במחשב אני לא מוצא נחמה. אני משוטט בין האתרים הקבועים, מחכה שהחדשות הישנות יתחלפו בחדשות חדשות, משווה בין מחירים של משהו שאין מצב שאקנה, ואפילו קורא את כל אתרי הקונספירציה, האוכל והחיים הטובים, למרות שאני לא מאמין בקונספירציות, לא מבשל ולא נהנה במיוחד מהחיים כרגע.

     

    בסוף הלילה אני מנסה להירדם שוב, וזה עובד עד שכולם מתעוררים בדיוק עשר דקות לאחר מכן. אז אני קם שוב, עייף יותר, ומתחיל את היום.

     

    שבוע חדש של הקרנות

    יום ראשון הביא איתו שבוע חדש של הקרנות. אני בדרך לבילינסון, הולך למאיץ שלי. מאיץ מספר שתיים, לעומת האחרים, נמצא במבנה אחר ממועדון הסרטן, רחוק יותר, שהדרך אליו עוברת במנהרת שירות תת-קרקעית שמזכירה לי שוב את "מנהרת הזמן". אולי בגלל זה כל עניין ההקרנה נראה לי כמו סרט.

     

    לידי בתור מי שהולך להיות הקהל הקבוע של השבועות הבאים: קצת מכל סוג - רוסייה, דתיים, ערבי, זקן ואני. ממש דוגמית מכל נישה, מה שמוכיח שהסרטן נאור הוא, לא מפלה אף אחד. כשקוראים בשמי אני נכנס לחדר של המכונה, נשכב על המיטה והטכנאים מחפשים את הסימון המקועקע על הבטן שלי. הם מסמנים את האזור בטוש שחור עבה ואני מתבקש לא לשפשף אותו במקלחת, כדי שלא יימחק. הם יצטרכו לבקש את זה בכל יום מחדש, כי אני ממשיך למחוק אותו בטעות.

     

    מתחילים. המיטה נוסעת לכיוון המכונה, עד שהאזור המסומן ממוקם מתחת לצלחת מתכת ענקית. הטכנאים יוצאים וההקרנה מתחילה ברעש, כמו כל מכונה שפגשתי עד כה. כאילו לא מצפים שתשכב בשקט ותנוח בזמן הטיפול, וגם אם יביאו יום אחד מכונה שקטה לגמרי, מישהו יכניס לתוכה רמקולים רק כדי לשמור על התקן: "אסור ליהנות".

     

    הצלחת מתחילה להסתובב סביבי מלמעלה למטה, נעצרת בכל כמה רגעים בזווית אחרת ומחליפה רעש צורם אחד באחר. אחרי פחות מחמש דקות ההקרנה מסתיימת, הצלחת חוזרת למעלה והמיטה נוסעת קדימה. סיימנו. אני קם והולך כאילו כלום, מחכה למשהו שיקרה אבל שום דבר לא קורה. איפה כל האיומים בבחילות ובהרגשה לא טובה? איפה כל ההפחדות?


    "האם אראה אותם גדלים?". ילדיו של חי

     

    "בהקרנה הרביעית התחלתי לחטוף"

    בימים הבאים התרחיש חוזר על עצמו בדיוק: התור, הסימון בטוש, הצלחת, הרעש. הספקתי אפילו לעצור בבנק הזרע ולבצע עוד שתי הפקדות, עד למכסה הנדרשת.

     

    בהקרנה הרביעית התחלתי לחטוף קצת. יצאתי מההקרנה כרגיל לכיוון החניה, ופתאום זה בא. הייתי בטוח שמישהו בעט לי קודם בבטן ולא שמתי לב. כאילו ארוחת הבוקר שלי הולכת מכות בקיבה. הציפה אותי תחושת גועל, לא בחילה או כאב מוגדרים, אלא כמו פיצוץ של מטען קטן בקיבה, שמתחיל באיכס גדול וממשיך בתחושה לא טובה מהפה דרומה. זה מזכיר אוכל מקולקל, סרדינים רקובים - ובהחלט לא נעים. עצרתי לרגע בצד כדי להבין מה עובר עלי, ונתתי לתחושה להתפוגג לאיטה. מצאתי מסטיק אחרון באוטו והעברתי את הטעם מהפה.

     

    התחושה הזאת חוזרת מדי פעם, לא באותו אופן ולא באותה עוצמה, אבל אני משתדל לא לאכול דברים קיצוניים על הבוקר כדי לא להעצים את חוויית הפיצוץ.

     

    מחר אחזור לביקורת אצל ד"ר מגן, ואני גם מחכה לשאר תוצאות המעבדה ולאישור סופי של המיאלומה שלי. לא שאני צריך אותו, אני פשוט רוצה שמישהו כבר יבוא ויודה שטעו באבחון ובעצם אין לי כלום. שלמישהו נשפך מיונז מהכריך על הצילום והכתם הוא לא באמת גידול,שה-CT היה מקולקל, שה-MRI של מישהו אחר, שמבחנות הדם עמדו בחוץ יותר מדי זמן. שיגידו משהו, כל דבר. אני רוצה לחזור אחורה בזמן, לימים הנורמליים והמשעממים עד אובדן הכרה.

     

    אבל זה כנראה לא יקרה.



    פורסם לראשונה 12/03/2011 23:54

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הקרנות, חרדות ולילות לבנים. חי מסתגל למצב"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים