שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    בורקס עם הרבה בשר

    אף שהדיון בסרטי הבורקס נמשך כבר ארבעה עשורים, הסדרה "סרט שחור לבן" מצליחה לחשוף את הפן הגזעני של מבקריהם ואת הסיבות לפופולריות שלהם

    סרטי הבורקס, אותן קומדיות ומלודרמות עממיות שהתבססו על מתחים אתניים-מעמדיים, זכו במשך העשור שבו שגשגו (1967-1977) לאהדת הקהל וחרון המבקרים. שלושת פרקי הסדרה "סרט שחור לבן" שבשידורה החל אמש ערוץ 8 של "הוט", מבקשים לשרטט את דיוקנם של הסרטים הפופולריים הללו שהשפעתם ניכרת גם היום (ע"ע "חתונה מאוחרת", “סוף העולם שמאלה").

     

    "סלאח שבתי". מזרחי שמגולם בידי אשכנזי

     

    התזה שהעמיד הפרק הראשון אינה חדשה למי שעיינו בספרה פורץ הדרך של אלה שוחט, “הקולנוע הישראלי – היסטוריה ואידיאולוגיה". בפרק העוסק שם בייצוגי המזרחי, טוענת שוחט כנגד הסטריאוטיפ המלעיג שעיצבו סרטי הבורקס; היעדר הייצוג העצמי של המזרחי שדמותו גולמה בידי קומיקאים אשכנזים (טופול, ברקן); זהותם האירופית של מרבית יוצרי הבורקס (גולן, קישון, דווידזון); והאופן שבו סרטים אלה פעלו בשירותה של ההגמוניה האשכנזית ה”מנצלת”. 


    מנחם גולן. פופולריות מעל הכל (צילום: דודו אזולאי)

     

    מלעיזי בורקס אחרים אף העלו טענה קונספירטיבית, לפיה שיטת הסובסידיות הממשלתית, שהונהגה אז באופן אוטומטי והעניקה לכל סרט סכום בהתאם להכנסתו בקופות – עודדה למעשה את יוצרי הבורקס, כינוי שמאז נטבע על ידי בועז דווידזון הפך על ידי כמה מבקרים לשם גנאי המתייחס לכל סרט ישראלי פופולרי. יתר על כן, ממשיכה תזת הקונספירציה, אופיים האליטיסטי-אירופאי של שידורי הטלוויזיה הישראלית בתחילת דרכה שלח את הקהל המזרחי "הנבער" אל בתי הקולנוע, ואל הפתרון האסקפיסטי למצוקתו שהציגו סרטי הבורקס.

     

    קוני למל. התשובה האשכנזית

     

    הסדרה שייצר רון כחלילי משכילה להביא טיעונים אלה בצורה ברורה, גם דרך התעמתות עם כמה ממעצביו המרכזיים של קולנוע הבורקס, ובראשם מנחם גולן. חיים טופול, למשל, מנמק את מזרחיותו ה"כללית" של סלאח שבתי באיזו החלטה אינסטינקטיבית, פופולרית, שביקשה למנוע את זיהויו של אבי אבות הסטריאוטיפ המזרחי בקולנוע הישראלי עם עדה מסוימת.


    גילה אלמגור ב"אלדורדו". עיצוב סטריאוטיפי

     

    שנה לפני "סלאח" הופיע טופול, לצידה של גילה אלמגור, בסרטו של גולן, “אלדורדו" (1963), לפי מחזה של יגאל מוסינזון. הפרק מאמש היטיב לזהות דווקא בסרט הזה – שביקש לראשונה להביא ניחוח הוליוודי אל תעשיית הסרטים הישראלית הצעירה – את ניצני הבורקס. זאת, דרך יציקת תמות של פערים מעמדיים ועדתיים אל תוך מעין "פילם נואר" ישראלי המביא את סיפורו של פושע יפואי המבקש לחזור למוטב.

     

    "צ'ארלי וחצי". דמויות מזרחיות עם בקבוק ערק

     

    אלמגור, בראיה לאחור, אכן מתייחסת לעיצוב הסטריאוטיפי שלה את דמותה של מרגו, הזונה המרוקאית שמדברת בחי"ת ועי"ן – אף כי זהו עדיין אחד מתפקידיה היפים והנוגעים ללב. אריה אליאס בן ה-90, משחקני הבורקס הפופולריים, נדרש לבקבוק הערק שהפך לבן הלוויה הקבוע של הדמויות המזרחיות אותן גילם (“צ'ארלי וחצי"), ושייקה לוי נזכר בהומור העדתי שהתבסס בקאנון הישראלי בזכות מערכוני "הגשש".

     

    פופולרי זה נחות?

    אך "סרט שחור לבן" אינו מתעלם מהפן הגזעני שהפגינו מבקריהם הבוטים של סרטי הבורקס. “חטאו" הגדול של ג'ורג' עובדיה, למשל, מהבמאים החשובים (והדחויים) שפעלו בארץ, היה הסתמכותו על המלודרמה המזרח תיכונית – הקולנוע הפרסי, ההודי והמצרי (“הסרט הערבי”). אמת מידה תרבותית שללא ספק היתה בבחינת סדין אדום בעבור כל מי שראו בישראל שלוחה של אירופה בלבנט. הביקורות שנכתבו אז על "אריאנה" או "נורית", יותר משמעידות על איכות הסרטים ההם – חושפות את ההתנשאות האשכנזית של רב נוף ושריק המנוחים.

     

    במקביל לעלייתם של סרטי הבורקס, פועל אז בארץ קולנוע "אמנותי", שמקורות ההשראה שלו הם המאייסטרים הגדולים של המודרניזם האירופאי – אנטוניוני, גודאר ושות'. סרטיהם הראשונים של אורי זוהר, יצחק "צפל" ישורון, ז'אק קטמור וג'אד נאמן היו, במידה רבה, התשובה הישרא-אירופית לקולנוע הבורקס שהעמיד במרכזו את דמות המזרחי ואת המתח הבין עדתי. נאמן, שלימים כינה את הסרטים שייצרו הוא וחבריו בשם "הרגישות החדשה", מתייחס בדיעבד להיעדר הזיקה שבין הקולנוע האישי הזה למציאות החברתית בישראל, ולכישלונו המסחרי המהדהד, ומסכם בגילוי לב: "לא היינו מספיק רגישים למה שקורה כאן".

     

    סרטי הבורקס, על כל בעייתיותם, היו ונותרו ייצוג של אותנטיות ישראלית – בשפתם, בגיבוריהם, ובאתרי ההתרחשות שלהם. יפה עושה "סרט שחור לבן" בהדגישה את קיומם של סרטי ה"גפילטע פיש" – הכינוי העילג משהו שניתן לקולנוע העדתי-אשכנזי (סרטי קוני למל ולופו), שכמו הקים לתחייה את המסורת היהודית הגלותית, זו שאת שלילתה טיפחה האידיאה הציונית.

     

    חשוב יהיה לעקוב אחר הסדרה הזו, שבצד דיון רציני במהות הבורקס, חושפת גם את השיח הציוני-גזעני שהוביל בזמנו לשלילתם, ואת הסיבות לפופולריות ההולכת ונמשכת שלהם (בצד אזכורו של כל סרט מופיעה שקופית המביאה את מספרי הצופים בו). אגב כך, היא גם אומרת משהו על האנומליה בשיח הביקורתי בארץ, שתפס בזמנו את המושג "פופולרי" כביטוי של קולנוע נחות ומעוות. וכך, למרות שהדיון בסרטי הבורקס נמשך כארבעה עשורים, הסדרה מוכיחה שהוא ממשיך להיות רלוונטי.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים