שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: אנה פולנסקי
    חי מסרב להתבייש בסרטן: "לא עשיתי משהו רע"
    פעמיים בשבוע מתייצב חי להקרנות לגידול הממאיר שבגבו ולטיפול תרופתי, שם כל הממתינים שותקים, נבוכים ומתביישים. "אנחנו לא רוצים לשמוע על צרות של אחרים", נוזפת בו החולה שלצדו, אבל חי מביט בכולם ויודע שהוא לא צריך להעמיד פנים

    יום רביעי הגיע, ואנחנו בדרך למועדון דוידוף בפעם הראשונה לקבל מנה כפולה - גם הקרנה וגם טיפול תרופתי, וכל המרבה הרי זה משובח. השער האוטומטי בחניון ה-VIP מקבל את פנינו בשמחה ואנחנו עולים לבניין.

     

     

     

    החלטתי להתחיל קודם בהקרנה - הבלאגן המוכר לפני הבלאגן החדש - אז פצחנו בצעידה למאיץ שתיים הידוע לשמצה. ההקרנה עברה כרגיל: המתנה עם השותפים הקבועים בתור, המכונה שמרעישה, הסימון השחור על הבטן, התחושה הלא נעימה. החוויה הפכה לאוטומטית ונטולת חיים, עוד מטלה ברשימה שאין בה מחשבה או רגש.

     

    חזרנו למרכז דוידוף לסיבוב התרופות. כרגע התוכנית היא ארבעה סבבים של תרופה, בכל סבב ארבעה טיפולים ולאחר מכן עשרה ימי מנוחה - כלומר שישה-עשר מפגשים. היום נגה נמצאת איתי, אבל במהלך הטיפול אחליף מלווים כמו גרביים.

     

    משהו בעניין המחלה גורם לאנשים הקרובים אלי לרצות להיות שם איתי, וזה מאלץ אותי לנהל סבב של מלווים שמתוכנן שבועיים קדימה, כולל רשימת סטנד-ביי (הביקוש על ההיצע). באיזשהו שלב התחלתי להרגיש לא בנוח עם העובדה שמישהו מבזבז את הזמן שלו בהמתנה איתי חצי יום. הרגשתי שאני צריך "לשעשע" אותו כדי שיהיה לו נוח כשאנחנו ממתינים, ומרגע שהבנתי שאני משקיע אנרגיה בדאגה שיהיה נוח לאדם שאמור לדאוג שיהיה נוח לי, החלטתי לחתוך. אני ילד גדול, ואני הולך לבד.

      

    מתביישים במחלה

    התחנה הראשונה בסיבוב: אשפוז יום. לוקחים את התיק מעמדת האחיות והולכים לקחת מספר לבדיקת דם. במהלך הטיפולים כל האחיות והמזכירות המקסימות בעמדה כבר מכירות אותי, והסיפור ידידותי מאוד וחביב, בדיוק כמו שצריך להיות.

     

    אזור ההמתנה לבדיקת הדם מרכז את כל המטופלים האונקולוגים וגם כאן, כמו ברדיותרפיה, יש כל זן אפשרי של אנשים. אבל ההבדל הגדול בין חדר ההמתנה לעולם האמיתי הוא שכאן אין עימותים או הפרדה בין המגזרים: ליהודים אין בעיה עם הערבים, לערבים אין בעיה עם היהודים, הדתיים והחילונים בסדר אחד עם השני.

     

    הסיבה לאידיליה כביכול הזאת פשוטה: האנשים כאן לא מסתכלים מסביב יותר מדי. כל אחד סגור בעצמו, כאילו כולם מתביישים במחלה או נבוכים שהם נמצאים בסיטואציה הזאת. אני בין היחידים שמרימים ראש ומסתכלים סביב, אולי בגלל שאני הכי צעיר, או מפני שאני לא מרגיש צורך להתבייש או להיות נבוך, לא עשיתי שום דבר רע.

     

    באחד הטיפולים פגשתי זוג מבוגר שהיו חברים של ההורים שלי לפני מיליון שנה. זיהיתי אותם והם כמובן לא זיהו אותי בכלל. התחלנו לדבר וכל אחד "השוויץ" בגידול שלו. החלפנו מתכונים של תרופות ושל טיפולים, והאמת שעשינו את זה די בשקט ובצנעה. ובכל זאת, לאחר כמה דקות קמה חולה שישבה לידנו וביקשה בקול רם ותקיף שנפסיק לדבר. "לכל אחד כאן יש את הצרות שלו ולא צריך לשמוע גם על צרות של אחרים", אמרה. הופתענו מהתקיפות, אבל כיוון שלא הגעתי לשם כדי לכסח חולי סרטן מבוגרים ממני, החלטתי לא להתנגד והפסקנו לשוחח.

     

    מפעם לפעם שכללתי את דרכי העברת ההמתנה המשעממת: ספר, אייפד (בתקווה שאולי הפעם האינטרנט האלחוטי יעבוד כמו שצריך), מוזיקה, עיתון - בכל פעם הגעתי יותר ויותר מוכן, רק לא להשתעמם. השעמום גורר אותי להסתכל על האנשים שממתינים איתי, וזה לא המראה הכי יפה או מעודד בעולם.

     

    לא מרגיש את המחט נכנסת

    אבל אפילו חשוב יותר מלהיות מצויד לקראת השעמום, חשובה האפשרות לקפל את כל החפצים תוך שנייה כשמגיע התור שלך. החבר'ה פה לא מרחמים על אף אחד, אם לא הגעת לדלת תוך שלוש שניות מרגע שהופיע המספר שלך, איזו קשישה בשיער סגול תחליט שהיא חיכתה מספיק ותחתוך לפניך.

     

    המספר שלי מהבהב על הצג ואני עובר לתחנה השנייה, חדר בדיקות הדם. הטקס קבוע: אני מברך בבוקר טוב, מוציא מהתיק מדבקות זיהוי ואת טופסי הבדיקות ומוסר לאחות, ואז מגיש את היד שתחטוף היום. חיפוש הווריד אורך שלוש שניות, ואז המחט הפרפרית נכנסת והמבחנות מתמלאות אחת-אחת בנוזל האדום. 

     

    למרות שמדובר בהחדרת מחט לווריד, ויש אנשים שרק מעצם קריאת שורות אלו מגיעים לסף עילפון, האחיות כאן הגיעו לרמת מיומנת גבוהה כל כך שאני ממש לא מרגיש את המחט נכנסת, עד כדי כך שלפעמים בא לי פשוט לתת לכל אחת מהן חיבוק. זה נשמע קצת קינקי, אבל כשדוקרים אותך מכל עבר בכל יום, אתה ממש שמח כשזה לא כואב יותר מדי.


    כל אחד השוויץ בגידול שלו. חי שטיינבוים

     

    הדבר האמיתי אצל ד"ר מגן

    התחנה השלישית, ביקור רופא: אני מקבל מספר לד"ר מגן וממתין. היא מחכה לתוצאות הבדיקות שהרגע עשיתי, אז יש לי חצי שעה לפחות להמתין (אני אופטימי, בדרך כלל זה יותר משעה). ערכת האנטי-שעמום שלי חוזרת לפעולה וכל החפיצים קופצים החוצה מהתיק לשעשע אותי. זה גם הזמן להתפנק בקפה מהקפיטריה הקטנה בבניין, ואם לקחתי גם מאפה אני בכלל בעננים.

     

    מגיע תורי ואני נכנס לחדר כמעט בשמחה. למה? לא ברור. אני לומד המון מפגישות המעקב האלה על המחלה, על הטיפולים וגם על מצבי הספציפי. עשר הדקות האלה פעמיים בשבוע הן האחיזה החזקה ביותר שיש לי למציאות הרפואית שלי, כל השאר זה מעטפת, נספחים. כאן בחדר זה הדבר האמיתי. אקצין טיפה (טוב, אקצין הרבה) ואומר שאני די בטוח שככה הרגיש משה כשדיבר עם אלוהים. כלומר, גם כל השאר היה חשוב מאוד - יצירת מצרים, המדבר, עשרת הדיברות וכו' - אבל כשהוא דיבר עם אלוהים הוא התרגש גם בגלל המעמד וגם בגלל התוכן. ככה זה גם אצלי, אבל רק בגלל התוכן.

     

    אחרי שאנחנו מסיימים את המעקב, עוברים על הבדיקות דם, מוצאים עוד חיידק שצריך להרוג או מחליטים על עוד בדיקות שאני צריך לבצע, אני חוזר לנקודת ההתחלה, דלפק האחיות באשפוז יום, כדי לקבל את התרופה ישר לווריד. אני מגיש את התיק, ושוב, ניחשתם נכון, מחכה בחדר ההמתנה. מכינים את התרופה באופן אישי לכל חולה וזה לוקח לפחות חצי שעה (אני שוב אופטימי).

     

    אחרי 45 דקות שבהן לא קראו לי אני מתחיל לרחרח סביב דלפק האחיות. בלי שאני צריך להסביר הן מתחילות לבדוק מה קורה. אחרי קילומטר של הליכות מאזור ההמתנה לדלפק האחיות וחזרה, מגיעה התרופה ואני מתייצב בכורסת הטיפולים. בכל פעם אחות אחרת מהמחלקה "זוכה" לנעוץ בי את המחט ואני מחליף איתה כמה מילים. תוך פחות מחמש דקות אני משוחרר.

     

    אז הנה סיכום חשבוני קצר: חמש שעות, ארבע עצירות, שלוש תחנות, שתי דקירות, אחת ד"ר מגן (שבשמים ובארץ). ועכשיו תכפילו את כל זה בשש-עשרה.


     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מנה כפולה של הקרנות ותרופות. החוליה החסרה בתצלום ה-CT של חי
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים