רופאי נשים מפלים אותי רק מפני שאני רווקה
אילו רק הייתי בהריון, הם היו נחמדים אליי. אבל כשהמחלה קשורה בקיום יחסי מין לאו דווקא במטרה להביא ילדים – מסתכלים עלייך בעין עקומה, מרחמים עלייך וסולדים ממך
כמעט כל אחת מחברותיי הרווקות בעולמנו המתבגר מכירה את האפליות הקטנות של סביבתה המזווגת והמתרבה. אין זה סוד שהחברה הישראלית לוחצת מגיל צעיר על נשותיה להתחתן ולהביא ילדים. בזמן שחברותייך מיישרות קו עם חלומות הילדות שהוחדרו לראשיהן מינקות, את מבזבזת את זמנך בהיכרויות חסרות סיכוי ובבניית קריירה.
ובינתיים, ההורים לא מפסיקים לשאול מתי זה כבר יקרה, בראיונות עבודה מרימים גבה, ובאופן כללי חברייך הזוגיים מביטים בך ברחמים בחתונות, בריתות וסתם מפגשים. וכשאת מעזה לומר שזה בסדר, ואפילו שלא כל כך לחוץ לך להביא ילדים, את במקרה הטוב שקרנית, ובמקרה הרע בעלת בעיות פסיכולוגיות קשות.
מבחינתי, המרוץ אחר הזוגיות כולל בתוכו פן נוסף ובעייתי. מאז שהתחלתי לקיים יחסי מין, נדבקה אליי בעיה גינקולוגית שמוכרת לנשים רבות, ושקשורה, למרבה הצער, באקט המיני. בהתחלה זה לא היה נורא. רופאי הנשים היו מנחמים אותי, אומרים לי שזה רגיל אצל בחורות צעירות בשנות ה-20 המוקדמות, שיהיה בסדר ושזה יעבור.
אבל עם חלוף השנים, כשגילי החל להתקרב ל-30, רופאי הנשים, ככל האנשים, החלו לבחון את אורח חיי בעין עקומה. תסלחו לי על הפרטים, אבל זה התחיל כמו עוד אפיזודה רגילה של הבעיה המוכרת. ניסיתי לטפל בה עצמאית, ונתקלתי בחומה עקשנית שלא מוכנה ליפול.
לא היתה ברירה, והתקשרתי לקבוע תור לרופא הנשים שמלווה אותי מזה שנים. הפקידה הנחמדה אמרה שיש תור בעוד שלושה שבועות. זה דחוף, הסברתי לה. "את בהריון?" היא שאלה אותי. מתוך סקרנות, עניתי שכן. התור הקרוב ביותר הוא למחר, אמרה בקול מלא התנצלות.
מבזבזת את המשאבים של המפעל הדמוגרפי היהודי הגדול
אני, שלימדו אותי שאסור לשקר, הודיתי מיד שאני לא באמת בהריון. הקול החביב הפך לחסר סבלנות: התור הכי קרוב הוא בעוד שבועיים.
ויתרתי על הרעיון והלכתי למיון. מי שלא היה בתור למיון נשים, לא ראה כל כך הרבה נשים בהריון יחד במקום כל כך קטן מימיו. אבל הרופא התורן נראה נחמד בזמן שחיכיתי: הוא ליווה את הנשים החוצה, סייע להן עם המזכירות, ובילה זמן ניכר איתן בתוך החדר. כמו כל אשה בתור לרופא הנשים, נרגעתי.
"צר לי שאת סובלת כל כך", אמר לאשה בהריון מתקדם שיצאה מחדרו וסימן לבאה בתור, אני, להיכנס. התיישבתי על הכסא והתחלתי לתאר את הסבל של השבועיים האחרונים. ככל שדיברתי יותר, כך הוא הלך ואיבד את סבלנותו. "טוב", אמר לי, "קחי כדורים, קחי נרות, בהצלחה". הוא אפילו לא ענה כשאמרתי תודה.
או אז הבנתי: אני לא חלק מפרויקט הילודה של עם ישראל. אני רווקה, אני מזדיינת, ולכן אני מבזבזת את זמנם היקר של הגברים שאיתם אני מבלה, שלא לדבר על כך שאני מבזבזת את זרעם. אני התגלמות בזבוז הזמן והמשאבים של המפעל הדמוגרפי היהודי הגדול. וככזאת, אני תופסת בתור את מקומן של אלה שמגיע להן היחס, המשאבים ומלוא תשומת הלב.
את העונש שלי על אורח חיי השערורייתי כבר קיבלתי, בדמות אותה מחלה עקשנית, ומן הראוי שאפסיק להתלונן ואסבול בשקט. בינתיים את הבעיה הרפואית שלי העברתי לרופאה פרטית, שעסוקה במציאת תרופה ולא שואלת שאלות על מקומי בשרשרת המזון הפטרנליסטית הישראלית.
ולחברותיי הרווקות ייעצתי, שיאמרו לרופא הנשים שהן מאורסות. כמה מהן כבר דיווחו על שיפור משמעותי ביחס שהן מקבלות אצל הרופא. מן הסתם – להן עוד יש תקווה.
לפנייה לכתב/ת 
