שתף קטע נבחר
מיהי גיבורה? החברה הישראלית ונשים בשואה
בניגוד לדעה הרווחת, שניצולי השואה הושתקו בארץ ונאלמו דום עד למשפט אייכמן, בא הספר "אל האחות הלא ידועה", ומגלה כי היה להם חלק נכבד בשיח הציבורי. המחברת, ד"ר שרון גבע, חקרה את היחס שקיבלו נשים שעברו את השואה ומצאה כי רבות מהן נחשבו ממש לגיבורות בעיני החברה הישראלית

באוקטובר 1956 נסעה רינה וייס, סגנית מלכת היופי של ישראל, ללונדון, כדי לייצג את המדינה בתחרות מיס עולם. היה זה בעיצומה של מלחמת סיני, וכתבים מקומיים וזרים התעניינו מאוד בצעירה היפהפייה מישראל, שהייתה אז בת 19 וחצי. בתואר מיס עולם זכתה מלכת היופי של גרמניה. רינה וייס זכתה במקום השני. בטקס ההכתרה דחקו בהן להצטלם כשהן מתנשקות. הגרמנייה הסכימה. הישראלית סירבה. גם 11 שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה לא שכחה רינה וייס, שהייתה ילדה-אסירה במחנה הריכוז ברגן בלזן, את חוויותיה הנוראות בשואה. ימים מספר לאחר התחרות היא שבה ארצה כדי להתגייס לצה"ל. במשך עשרות השנים שחלפו מאז, סירבה להתראיין.

 

בקרו אותנו בעמוד הפייסבוק שלנו

 


נשים, ניצולות, גיבורות (צילום: Bernhardt Walter/Ernst Hofmann)

 

סיפורה האישי של רינה וייס (יעקבזון), היום אישה יפה בשנות השבעים לחייה, הוא אחד מבין עשרות סיפורי נשים המקובצים בספר "אל האחות הלא ידועה",

פרי עטה של ד"ר שרון גבע. הספר (הוצאת הקיבוץ המאוחד - סדרת מגדרים) הוא ‭

עיבוד לעבודת הדוקטורט של גבע שהוקדשה לנשים שעברו את השואה, ניצולות ונספות. הוא מספר לראשונה על תודעת השואה של הציבור הישראלי מנקודת מבט של המגדר, ובאמצעות סיפורים של נשים מערער על טענות רווחות כמו הטענה שעד משפט אייכמן ב־1961 לא דיברו כאן על השואה מנקודת מבט אישית או הטענה בדבר השתיקה של הניצולים והשתקתם בידי הוותיקים.

 

הלוחמת, האם, הקאפו

"השאלה שביקשתי לבדוק היא - מי הייתה גיבורת שואה בעיני הציבור הישראלי. כלומר, איך החברה הישראלית הגדירה גיבורה ואת מי היא הכניסה לפנתיאון הגבורה", ‬ אומרת ד"ר שרון גבע, המלמדת בתוכנית הלימודים הכלליים והבין תחומיים במדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב ובחוג להיסטוריה במכללת סמינר הקיבוצים ומנחה במחלקה להיסטוריה באוניברסיטה הפתוחה.

 

"שאלתי: האם גיבורה היא מי שאחזה בנשק בגטו או לחמה כפרטיזנית ביערות? ואולי זו האם שסירבה להיפרד מילדיה וצעדה יחד איתם לתאי הגזים? או מי שעבדה במפעל נשק גרמני והחביאה אבק שריפה כדי להעבירו למחתרת וגם לאחר שנתפסה לא הסגירה את חבריה ונתלתה על ידי הגרמנים? ואולי גיבורה היא מי שגילתה התנגדות ברוח ועשתה הכול כדי לרומם את רוחם של חבריה? ואולי זו אפילו מי שהייתה קאפו באושוויץ והצילה יהודיות ממשלוח בטוח למוות".

 

  • ‭‬ ומה המסקנה?

 

"המסקנה היא שרובן ככולן נחשבו באופן כזה או אחר לגיבורות שואה בעיני החברה הישראלית‭.‬ שרון גבע ‭,(37)‬ נשואה לאבי, איש היי־טק, אמא לשלושה, עשתה את הדוקטורט שעליו מבוסס הספר "אל האחות הלא ידועה" הוא ייצוגן של נשים בשואה בשיח הציבורי הישראלי בשנות החמישים ובימי משפט אייכמן.

 

  • למה בחרת בנושא הזה? את דור שני או שלישי לשואה?

 

"לא. אבא שלי יליד ירושלים, בן למשפחה ספרדית שורשית, ואמא היא ילידת הארץ, בת להורים יוצאי אירופה שבאו מפולין לפני המלחמה. כדי לעסוק בשואה לא צריך שיהיה לך במשפחה רקע של שואה. הרבה אנשים מגלים היום עניין בנושאים האלה. אני רואה את זה גם בקורסים שאני מלמדת. יש בהחלט התעניינות רבה". 


מלכת היופי לשנת 1956, ניצולת השואה רינה וייס

 

שלוש שנים ישבה גבע בארכיונים וחיפשה חומרים על נשים בשואה - דברים שכתבו נשים ודברים שנכתבו עליהן. כדי למקם את המחקר בהקשרו הרחב תוך ראיית התמונה בכללה, חיפשה גם חומרים הקשורים לנשים ולתודעת השואה בכלל בשנות החמישים ובתחילת שנות השישים.

 

"מאחר שמדובר על הלכי רוח והשקפות עולם בשנות החמישים, המחקר מבוסס על מה שנכתב בעיתונות של אותם ימים. מפתיע כמה עיתונות פורסמה בעברית באותן שנים ביחס לאוכלוסייה בישראל. קראתי עשרות עיתונים יומיים וכתבי עת, שבועונים, מגזינים, ביטאונים, גילויי דעת, עלונים, פרוטוקולים, עדויות, זיכרונות, ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות ומה לא. אספתי ידיעות, כתבות, ראיונות, מאמרים בעיתונות היומית, המסחרית והמפלגתית, מימין ומשמאל, וכל אלה סיפקו לי הרבה סיפורים שונים ומגוונים על נשים בשואה".

 

גילויים מרעישים בעיתוני ומדורי נשים

בין השאר, היא מדגישה, התעמקה בעיתוני נשים ובמדורי נשים בעיתונות הכללית, כולל "לאשה".‭'"‬לאשה' היה לגבי ממש מעיין נובע. המדיניות של העיתון באותן שנים הקדימה את זמנה בכך שראתה סיפור אישי על השואה כסיפור מעניין וחשוב, וכל זה עוד לפני משפט אייכמן, שנחשב לאירוע פורץ דרך לגבי פרסום סיפוריהם של הניצולים. הסיפורים, בשמות מלאים ובתמונות מזהות, פורסמו ב'לאשה' לא בהקשר למחלוקת פוליטית ואידיאולוגית, אלא כסיפורים אישיים-אנושיים. כך, לדוגמה, הייתה הכתבה על רינה וייס. זה היה סיפור של ניצולת שואה מעמדת כוח.

 

"ב'לאשה' מצאתי חומרים שלא היו בשום עיתון אחר, כמו הראיון הבלעדי עם הנזי בראנד, מי שפעלה יחד עם ד"ר ישראל קסטנר ונטלה חלק במגעים עם אדולף אייכמן על הצלת יהודי הונגריה. לקראת משפט אייכמן ובמהלכו הופיעה ב'לאשה' סדרת כתבות תחת הכותרת 'נשים במשפט אייכמן‭.‬ היו בה, בין השאר, ראיון עם יהודית האוזנר, אשתו של התובע הראשי במשפט, גדעון האוזנר; ראיון עם המתורגמנית, עו"ד בלהה מיכאלי (אמה של רבקה מיכאלי), וחשוב מכל - היו שם ראיונות אישיים ומצולמים עם ניצולות שואה, דברים שהיום נראים מובנים מאליהם אבל היו די חדשניים וייחודיים באותה תקופה‭."

 

  • ‬ מי מבין הנשים שהיו בשואה נחשבו לגיבורות בעיני החברה הישראלית?

 

"במהלך השואה היו סוגים שונים של התנגדות וגילויי גבורה, וכדי להתמודד עם המכלול חילקתי את הנשים לחמש קבוצות עיקריות: האוחזות בנשק, האמהות, הבנות, המתנגדות ברוחן ונושאות התפקידים. בכל אחת מהקבוצות האלו מצאתי נשים מופלאות, חזקות, גיבורות ממש, וממצאי המחקר שבבסיס הספר מראים בצורה מובהקת כי נשים שחוו את השואה, נספות וניצולות, מילאו תפקיד מרכזי בעיצוב תודעת השואה בארץ. הוכחתי כי סיפורים אישיים על השואה, לרבות סיפורים קשים להתמודדות ולעיכול, לא הושתקו ולא הודחקו, וכי הגדרתו של הציבור הישראלי את המושג גבורה בתקופת השואה הייתה רחבה מאוד‭."‬

 

תקופה רווית מחלוקות

מבין האוחזות בנשק התפרסמו במיוחד צביה לובטקין, מבכירי הלוחמים במרד גטו ורשה, שנחשב לשיא המאבק ההרואי של יהודים בתקופת השואה; חייקה גרוסמן, חברת הנהגת "השומר הצעיר", ‬ מראשי המרד בגטו ביאליסטוק ופרטיזנית; ויטקה (קמפנר) קובנר, שיצאה מגטו וילנה כשעל גופה חומרי נפץ ודינמיט והצליחה למקש רכבת גרמנית, ורוז'קה קורצ'אק, חברת הנהגת "השומר הצעיר" בווילנה ופרטיזנית.

 

מידע על נשים שהשתתפו במעשה התנגדות חמוש במחנה מוות פרצו לשיח הציבורי בישראל בימי משפט אייכמן, באמצעות סיפוריהן ההרואיים של רוז'ה רובוטה ומלה צימטבאום, שנרצחו באושוויץ תוך ביצוע מעשי גבורה אבל סיפוריהן כמעט לא פורסמו בעיתונים ושמותיהן כמעט לא הוזכרו בעצרות זיכרון או בנאומים פוליטיים.

 

במשפט אייכמן העידה רבקה יוסלבסקה, שאיבדה את בתה היחידה בבור המוות, ממנו הצליחה היא עצמה לעלות. גבורתה התבטאה בכך שעלתה ארצה, נישאה והביאה לעולם ילדים חדשים - מה שסימל את תקומת העם. לנה קיכלרזילברמן הצילה בשואה ילדים יהודים והתפרסמה בעקבות ספרה "מאה ילדים שלי‭."‬ פסיה שרשבסקי, אישה חרדית מ'בית יעקב‭,'‬ הייתה מן המתנגדות ברוחן, שנחשבו בשנות החמישים לגיבורות השואה. בביטאון פועלי אגודת ישראל הועלתה על נס העובדה שגם באושוויץ קיימה עול תורה ומצוות, תמכה, עודדה וניחמה.

 

  • איך את מסבירה שנשים ובהן צביה לובטקין וחייקה גרוסמן התפרסמו כגיבורות, ונשים אחרות, שחלקן מוזכר בספרך, נעלמו בתהום הנשייה?

 

"עקרונית, נשים שלא נשארו בחיים ולא יכלו לספר את סיפוריהן, לא הפכו לגיבורות 'רשמיות‭.'‬ אבל באופן כללי, התקופה הזו הייתה אידיאולוגית ופוליטית מאוד ורווית מחלוקות, שהיו קשורות בקשר ישיר או עקיף בשואה, וגם העיסוק בשואה היה פוליטי. בעצרות נגד השילומים, למשל, המפלגות הוציאו את הגיבורות שלהן לקדמת הבמה, מה שהעניק להן הרבה כוח, במיוחד אם היו בעלות כושר רטורי.

 

"הנשים שנזכרו יותר היו בעלות שייכות פוליטית, והמפלגות שמחו לנכס את סיפוריהן ולהפיצם. לתנועת העבודה, על כל שלוחותיה, היו הוצאת ספרים, עיתונים וביטאונים, שמטבע הדברים הפיצו את הסיפורים עם הגיבורות שלהם. נשים אחרות, שלא השתייכו לאיזשהו מנגנון שאפשר את השמעת הסיפור שלהן בצורה מסודרת, כמעט נשכחו. לוחמות כמו חיה לזר, פרטיזנית ביערות וילנה, ופלה פינקלשטיין, קשרית בגטו ורשה - שהשתייכו לתנועות הימין, וכמוהן גם לוחמות שהשתייכו לקומוניסטים - לא זכו לחשיפה כזו, וחלקן לא הובלט ונשכח. למשל, גיזי פליישמן מסלובקיה, שפעלה להצלת יהודים באמצעות משא ומתן עם נושאי משרות בשלטון הגרמני. כשיכלה למלט את נפשה לא עשתה זאת, על אף שהייתה אם לשתי בנות, ודבקה במטרה עד מוות. סיפורה לא נוכס על ידי שום גוף פוליטי ולכן היא נשכחה‭."‬ "עשיתי יותר ממה שיכולתי"

 

  • פגשת בעצמך ניצולות שואה?

 

"כיוון שמדובר במחקר היסטורי, החומרים שאספתי היו בני התקופה שבה עסקתי. יש להם ערך רב יותר מבחינת המחקר ההיסטורי מאשר לראיון שמתנהל שנים רבות לאחר ההתרחשויות.

 

"אבל הרי מתבקש שאפגוש נשים שהיו שם. הראשונה שנסעתי אליה הייתה ויטקה קובנר מקיבוץ עין החורש, אשתו של אבא קובנר, פסיכולוגית ואישה מיוחדת במינה. נפגשתי עם רות בונדי, עיתונאית, מתרגמת וסופרת - אישה מופלאה שסייעה לי רבות; פגשתי את רינה וייס (יעקבזון) וניצה קפלן, שהיו ילדות בתקופת השואה. בהמשך שוחחתי עם יעל צוקרמן, בתם של צביה לובטקין ויצחק (אנטק) צוקרמן, עם אהובה פריד (לובטקין, אחותה הצעירה של צביה), עם סוזי קסטנר (אמא של מרב מיכאלי ובתו של ד"ר ישראל קסטנר), עם דוד ושרון אלכסנדר, בתה ונכדתה של ורה אלכסנדר שנשאה תפקידים באושוויץ".

 

  • איזו מהדמויות השאירה עליך רושם גדול במיוחד?

 

"אני ממש לא רלוונטית פה, כי מה שחשוב במחקר הוא עמדת הציבור הישראלי כלפי גיבורות השואה. אבל הייתי מציינת שתי נשים שהיו נושאות תפקידים בשואה וסיפוריהן מנוגדים לסיפורי הגבורה הקלאסית, ובכל זאת שתיהן נתפשו כגיבורות. האחת היא הנזי בראנד, ילידת הונגריה, והשנייה היא ורה אלכסנדר, ילידת צ'כוסלובקיה‭."‬

 

הנזי בראנד הייתה עסקנית ציבורית במסגרת התארגנות להצלת יהודים תמורת ממון וציוד, ולצורך כך נפגשה עם אדולף אייכמן. "הישראלים לא מאמינים לנו שבבודפשט של שנת 1944 לא היה אפשר לאחוז בנשק, ולא השלימו עם דרכם של היהודים בהונגריה להציל, שהייתה הדרך העתיקה של היהודים באירופה: להשתדל, לשחד, להתחמק, להערים ולשלם הרבה כסף‭....‬ עשיתי יותר ממה שיכולתי", ‬ אמרה בראיון שהתפרסם ב"לאשה" בקיץ ‭,1960‬ והוסיפה כי מעולם לא עברה קורס להצלת יהודים ולא למדה בבית הספר כיצד לנהל משא ומתן עם אדם כמו אייכמן, ו"ההיסטוריה עוד תפסוק מי צדק‭.

 

‬ורה אלכסנדר נשאה תפקיד מסוג אחר: היא הייתה קאפו באושוויץ, תפקיד שנושאיו נחשבו למשתפי פעולה בעיני הניצולים והציבור. ורה, אחראית בלוק וראש יחידת עבודה, עלתה על דוכן העדים במשפט אייכמן, ועדותה הייתה יוצאת דופן. היא סיפרה, בין היתר, כיצד הצליחה להציל חיים של אסירות יהודיות, עליהן הייתה ממונה. "היו מקרים אחרי סלקציה", ‬ אמרה בדבריה, "שנשים היו מופקרות למוות וידעתי לאיזה בלוק הן צריכות להיכנס. השתדלתי, אם כי לא תמיד הצלחתי, להוציא אותן מהשורות‭...‬ זאת לא הייתה גבורה מצדי. זאת הייתה חובתי". 

 

  • בואי נעשה סדר. איך הנשים הללו נעשו גיבורות בעיני הציבור?

 

"לגיבורה נחשבה אישה שגילתה נכונות להקרבה עצמית ועשתה זאת בדרכים שונות - מחברות במחתרת עד דבקות בילדיה ועד מוות. נשים נעשו גיבורות גם אם כתבו יומן או ציירו במחנות יצירות שנשתמרו, או תמכו באחרים כשהמוות ארב בכל רגע, וגם כשהיו קאפו והצליחו למלט נשים שהיו אמורות להישלח לתאי הגזים.

 

"בקיצור, אין דרך אחת להיות גיבורה, ומספר הדרכים כמספר הנשים. לכל אחת השואה שלה ולכל אחת הגבורה שלה. המכנה המשותף הוא - וזה מה שהמחקר מגלה - שאין דרך אחת להיחשב גיבורה ולהיות מוגדרת כגיבורת שואה. אישה שגילתה נכונות להקריב את עצמה לטובת האחר ולא למלט את נפשה נחשבה גיבורה‭."‬

 

מחקר היסטורי פמיניסטי

 

  • עברת על כל כך הרבה עיתונים מקום המדינה. מצאת איזשהו דמיון בין הנשים של אז לנשים של היום?

 

"אם נדבר על ההתייחסות של החברה מנקודת מבט פמיניסטית, ניתן לחוש מפח נפש מסוים. עדיין מתקיימים אותם מאבקים ודנים באותם נושאים. גם אם היית גיבורה בתקופת השואה, גם אם החזקת אקדח או רימון והשתתפת במרד, הרי אחרי שהמאבק על הקיום הסתיים, חזרת למטבח, ללול, לגן הירק ולמשפחה. הפריצה של גבולות המגדר הייתה חלקית וזמנית.

 

"הלוך הרוחות של הציבור הישראלי בשנות החמישים הצביע על כך שאין לערער על סדרי עולם, ואלה היו ברורים: יש חלוקת תפקידים מסורתית בין גברים לנשים, והכול נגזר מייעודה של האישה שהוא האמהות. ברגע שאת מערערת על כך וממלאה תפקיד שבאופן מסורתי הוא תפקיד של גבר, זה מתקבל בשעת מבחן, אבל לאחריה את צריכה לחזור למקומך‭."‬

 

  • אגב, האם בסופו של המחקר אוששת את ההנחות הראשוניות שלך על גבורת נשים בשואה?

 

"הרעיון מאחורי כל מחקר הוא לא לדעת מראש. אפשר לשער, לחשוב, לתאר, אבל אי אפשר לבוא ולומר 'אני באה לחפש את מה שאני רוצה לחפש‭.'‬ המטרה היא להיכנס למכונת זמן ולנסות להבין את הלכי הרוח עד כמה שאפשר. בסופו של דבר, זהו מחקר היסטורי פמיניסטי בנושא החברה הישראלית והשואה, אבל לא רק. הספר שלי מספר לראשונה על תודעת השואה של הציבור הישראלי.

 

מנקודת מבט של המגדר, ובכך הוא מערער על טענות שרווחו בציבור בדבר שתיקת הניצולים והשתקתם בידי הוותיקים, כמו גם תיוג השואה כאחיזה בנשק והשתתפות בקרב כדוגמת מרד גטו ורשה והצגת משפט אייכמן כ'מפץ הגדול' בתודעת השואה בארץ.

 

"הספר 'אל האחות הלא ידועה' מציג נוכחות אינטנסיבית של נשים בשואה, בשיח הציבורי בישראל, בשנות המדינה הראשונות, ובתוך כך הוא מלמד כי לא היו כאן שתיקה והשתקה אלא דווקא שמיעה והשמעה של סיפורים על השואה, ולא פעם גם אוזן קשבת ולב פתוח. הספר מראה כי הגדרת הציבור הישראלי את מושג הגבורה בתקופת השואה הייתה רחבה מאוד, כי הנשים שעברו את השואה היו בישראל קבוצה חזקה, פעילה ובולטת, והוא גם מגלה שמשפט אייכמן, בלי להפחית בחשיבותו, היה ביטוי עז של מגמות שהיו כבר קיימות באותה תקופה‭."‬

 

עוד כתבות באתר לאשה

על הדוכסית מקיימברידג' החדשה - הלוא היא קייט מידלטון

מתכון לחיים - מירי דוידוביץ' מתעדת את אמה רחל, מכינה עוגה שכולה זיכרון מתוק

ועוד כתבות מעניינות - על דברים שמעניינים נשים

 


 


פורסם לראשונה 02/05/2011 12:21

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
רינה וייס. מלכת היופי שלא הסכימה ללחוץ יד
שרון גבע, כתבה דוקטורט
צילום: עדי אדר
הספר אל האחות הידועה
לאשה בפייסבוק
מומלצים