התפוח והעץ

"אין לי מה למכור או לקדם, באנו כדי לדבר על דניאל", כך מבהיר לי בתחילת פגישתנו המשולשת הסקסופוניסט המיתולוגי, ירוסלב יעקובוביץ'. בנו, דניאל יעקובוביץ', מנהיג להקת הרוק Against the Wall, הפועלת בצפון אמריקה, הוציא לפני מספר חודשים אלבום סולו בעברית, הזדמנות מצויינת עבורנו לדבר עם שניהם על פול סיימון, מרגול, הבי מטאל, ישראל–ניו-יורק, ומה שביניהם.

"הגעתי לניו יורק לפני עשר שנים בעקבות אחי הבכור, דיוויד. שנינו אזרחים אמריקאים, כך שתמיד היה לנו חיבור למקום", מספר דניאל יעקובוביץ', 29, סולן, גיטריסט וירטואוז, מפיק מוזיקלי, כותב, מעבד, בעל אולפן הקלטות ושותף בחברת התקליטים VMM יחד עם אביו ואחיו. דניאל נולד וגדל ברעננה. את החינוך המוזיקלי רכש בדרך לא פורמלית, דרך האוזן.

"למדתי את כל התאוריה מאבא שלי. למדתי לנתח דברים דרך שמיעה, זו הדרך הכי טובה ללמוד. טכניקה זה דבר אחד ואוזן מוזיקלית זה לא פחות חשוב".

הניסיון לחדור לזירה הישראלית עם צליל הרוק המעודכן והמחוספס לא הצליח. יעקובוביץ' (צילום: פטריק רביש)

מהו הזיכרון המוזיקלי הראשון שלך?

"גדלתי לתוך זה. הופעות, הקלטות, שלום חנוך, אולפנים, במות. זה תמיד ריגש אותי. בגיל 10 התחלתי לנגן על תופים וגיטרה. אחר כך למדתי לנגן גם על קלידים ובס. היה לי ברור שזה זה. כתבתי, הקלטתי, למדתי להפיק את עצמי, הקמתי להקה בתור נער מתבגר, למדתי את הסביבה המקצועית, לעשות מיקסים". אחרי שקיבל פטור משירות צבאי, ארז דניאל את הגיטרות וחתך ניו-יורקה. "שוחררתי על סעיף 21. הגיע הקטע של צו ראשון, שני... אני לא מאמין במסגרת הזו. אני לא מאמין שאף אחד בעולם הזה צריך לשרת בשום צבא. זו שטיפת מוח פסיכופתית. אז אומרים לי: למה שאחרים יעשו את זה במקומך? לדעתי כולם צריכים לסרב".

ירוסלב חש מעט אי נוחות למשמע הדברים אך נראה כי הוא מכיר את הרעיונות החברתיים הרדיקליים של בנו. גם בטקסטים של השירים אותם הוא כותב, ישנה ביקורת על מסגרות, מימסד, תכתיבים ותבניות. סוג של מרד נעורים מאוחר.

בימים אלה דניאל ולהקתו חורשים את ערבות קנטקי, מדבריות טכסס, שדות קרוליינה ומטעי טנסי במסגרת מסע הופעות מתגלגל. פריצת הדרך המוזיקלית שלו הייתה כשניגן באלבום הסולו של ג'ורדן רודס, קלידן להקת הפרוגרסיב רוק המצליחה, Dream Theater. לאחר מפגש עם הגורו לפיתוח קול דון לורנס, דניאל התמקד גם ביכולת השירה שלו, בנוסף לנגינה. "מבחינתי הוא אלוהים", אומר דניאל. "לורנס הוא המדריך הווקאלי הפרטי של בונו ושל מיק ג'אגר. שירה זה חצי מנטלי וחצי פיזי. לקחתי אצלו עשרה שיעורים וזה פשוט שינה לי את החיים".

איך הקהל?

"אנחנו מופיעים בכל מיני פסטיבלי רוק, בדרך כלל מול קהל של 600-500 איש. אנשים אוהבים אותנו. אנחנו מחוברים לקהל באמצעות רשתות חברתיות ומקבלים המון תגובות, ככה בונים קהל שעוקב אחריך גם בסיבוב הופעות. אין למוזיקה שלנו אטיטיוד של מטאל, זה לא איוול. זה שילוב של הרבה מאד דברים. יש גם חומרים אקוסטיים ורוק'נרול. אני גם כותב ומפיק את החומרים ומקליט באולפן הביתי, באסטוריה, קווינס, או באולפן השני ביוניון סיטי. בכל זמן נתון כמעט, אני יוצר. אם אני לא מנגן אני מבשל. הפקתי בשלוש השנים האחרונות 30 תקליטים. עבדתי כמו איזה פסיכי, כל הסגנונות המוזיקליים האפשריים, פאנק, פולק, רוק. אני מכור לכל פן של העשיה המוזיקלית".

הייתה מועקה

לפני מספר חודשים הוציא דניאל בעברית את האלבום "אלף קירות". גלגל"צ לא מיהרו להכתיר אותו כיקיר הפלייליסט ודניאל לא הוזמן למלא את מועדון בארבי בתל-אביב. הניסיון לחדור לזירה הישראלית עם צליל הרוק המעודכן והמחוספס לא הצליח. "אני די מצטער שדחפתי אותו להרפתקאה הזו", מודה ירוסלב יעקובוביץ'. "סיימנו להקליט יחד אלבום לזמרת מוכשרת בשם נעה רדלמן. אני הלחנתי ורחל שפירא, חברתי הקרובה, כתבה את הטקסטים. דניאל ניגן והפיק. מאד נהננו משיתוף הפעולה וחשבתי שיהיה נכון עבורו להקליט אלבום אישי בעברית. כנראה שטעיתי. אני כבר לא יודע איך העסק בארץ עובד. שלחו לי לינק לסרט ששודר בערוץ 2 ונקרא 'ככה ניצחנו', על ניצחון המוזיקה המזרחית והפיכתה למיינסטרים. אמרתי, מה זה, ששת הימים? יום כיפור? הזמרים הים תיכוניים שהתראיינו דיברו רק על כרטיסים, קהל וכסף. אף אחד לא דיבר על אמנות, כתיבה, יצירה. דניאל עובד ויוצר כאן ואז עלה לי הרעיון ליצור בשפה שלנו".

"דוקא מאד נהניתי מהתהליך", מגלה דניאל. "כתיבה בעברית הייתה חידוש מרענן עבורי, אחרי 12 שנים שלא כתבתי בשפה הזו. אבא הציע לי לעבוד על האלבום אחרי שחזרתי מותש ממסע הופעות ובקושי הצלחתי לתפקד. הייתי סחוט נפשית ורגשית. היה לי ויז'ן שהתקליט יהיה מוזיקלי ומגוון, משהו מטורף. יש בו טקסטים על מערכות יחסים, דת, ממשלה, כסף, מה שנקרא 'אלבום לפנים'. ההפקה המוזיקלית עשירה, מיתרים, עוד, בוזוקי, גיטרות כבדות".

התאכזבת מכך שהאלבום לא הצליח?

דניאל: "אנחנו מוזיקאים, אמנים, אנחנו לא מי יודע מה תומכים באיך שהסיסטם הזה עובד. אנחנו יוצרים גם כדי לשלם את שכר הדירה וכדי שיהיה מה לאכול. זה לא מזרחי, אז זה לא מכר. רציתי לבטא משהו, לא ללקק ולא למצוא חן. היו לי דברים שרציתי לומר באלבום ואני דוקא מרגיש טוב עם התוצאה".

ירוסלב: "הקלת עלי, באמת. אני שמח לשמוע, הייתה לי מועקה".

נפלא בחולון, בעייתי ברעננה

עבור ירוסלב מדובר בגילגול שני בארצות הברית. הוא נולד בצ'כוסלובקיה הטרום-קומוניסטית בשנת 47'. כשהיה בן שנתיים וחצי, נפטר אביו. יומיים לאחר מכן ירד מסך הברזל. "אני זוכר ילדות נפלאה. הרבה חברים ופעילות ספורטיבית", הוא נזכר. "לנגן התחלתי בגיל 10. ניגנתי בעיקר ג'אז, מוזיקה שהייתה סמל החופש במדינות הגוש המזרחי". בשנת 68', פלשו הטנקים הסובייטיים לפראג וירוסלב שהיה אז חייל בתזמורת הצבא הצ'כי ביצע עריקה וברח לישראל, שם שהתה אימו בביקור.

איך הייתה הקליטה בארץ באותה התקופה?

"נפלאה. גרנו בקריית שרת בחולון. ניגנתי בסקסופון בריטון כמלווה של יוסי בנאי במופע משירי ז'ורז' ברסנס. יוסי היה המורה שלי לעברית. הוא גם לימד אותי לנגב חומוס. אני ממש מתגעגע אליו ברמה האישית, מתגעגע לישראל שהוא יצג".

כעבור שנתיים עזב ירוסלב לברקלי, בוסטון. "היה לי חלום ללמוד שם מוזיקה ואכן למדתי במגמת קומפוזיציה. בארץ הכרתי את ננסי, לימים אשתי, שהייתה מתנדבת מטעם אירגון 'יהודה הצעיר'. היא הצטרפה אלי לארה"ב". לפני שסיים את לימודיו, נשלף יעקובוביץ' ע"י מתופף הג'אז באדי ריץ' והצטרף לתזמורתו של ענק הג'אז ליונל המפטון. הוא הופיע בניו-יורק במשך ארבע שנים, במהלכם ניגן בהקלטת האלבום של פול סיימון, One Trick Pony, וכן באלבומה של קרלי סיימון. מאוחר יותר הוא ליווה את בט מידלר בהופעותיה והוחתם בחברת התקליטים "קולומביה", שהפיקה עבורו שני אלבומי סולו שנמכרו בכשלוש מאות אלף עותקים. בעיצומה של ההצלחה, חזר ירוסלב לישראל לפרק ב'.

"בשנת 80' הגרתי לישראל משום שאני יהודי ולא משום סיבה אחרת. דיוויד, בננו הבכור, נולד והבטחתי לאמי, שהייתה ניצולת שואה, שאגדל את ילדי בארץ. אפשר לומר שההתחלה הייתה קשה. שכרנו דירה ברעננה, שלחנו מכולה. יום אחרי שנחתנו, ממש למחרת בבוקר קיבלנו הודעה שפרצו לנו את הקונטיינר. ככה זה התחיל. חקירות, משטרה, ביטוחים". באותה התקופה המוזיקה הישראלית פרצה את גבולות הדיסקו והושפעה מהסאונד האמריקאי, לואי להב סטייל. "השתלבתי די מהר כמפיק מוזיקלי בחברת התקליטים סי.בי.אס, לימים אן.אם.סי", מספר יעקובוביץ'. "הפקתי בשנה אחת שישה אלבומים: מני בגר, כולל 'דואט פרידה' עם גלי עטרי אותו הלחנתי, אז למעשה החל הרומן המוזיקלי עם התמלילנית רחל שפירא. הפקתי גם את האלבום של גלי, יצחק קלפטר, כולל הלהיטים 'נפגשנו' ו'האהבה שלי', להקת פרמיירה עם מזי כהן, את האלבום 'חתונה לבנה' של שלום חנוך ואת האלבום של שרי. זה היה טירוף טוטאלי. הייתי במשך שנה באולפן, בקושי ישנתי, עבדתי נונסטופ".

"אנחנו יוצרים גם כדי לשלם את שכר הדירה וכדי שיהיה מה לאכול". דניאל יעקובוביץ'

האלבומים שהפקת הם אבני דרך מוזיקה הישראלית. "חתונה לבנה" היה אלבום פורץ דרך וחדשני.

"נתנו לי את הפרויקט של 'חתונה לבנה'. זו הייתה עבודה רצינית מאד, כל צליל היה כתוב ומתוכנן. אני זוכר שהביקורות היו איומות, רצו להרוג אותי, פחדתי ללכת ברחוב... חשבו שקילקלתי את הזמר הלאומי, מה פתאום החלפתי את הגיטרה האקוסטית בחשמלית. כתבו עליי בזמנו דברים איומים, 'מה זה הכסאח הזה', 'שלום נפל ברשתו של ירוסלב', כאילו שלום לא מחליט באופן עצמאי. כעבור 20 שנה כתבו שזה מאסטרפיס. מה תגידי על זה שבדיוק כשדניאל נולד, מייד אחרי שסיימתי את ההפקה של אותם אלבומים, פיטרו אותי מהעבודה?"

מה הייתה הסיבה?

"אמרו לי: 'אתה גדול על הביזנס פה'. פיטרו אותי מיידית. ככה התחלנו את דרכנו בארץ. זו הייתה אכזריות לזרוק אבא שמפרנס משפחה. אני לא אשכח את זה עד יום מותי. חלמתי כל השנים על ישראל וזה קרה דווקא שם. העלבון הזה מלווה אותי שנים וזו פעם ראשונה שאני מספר על כך".

היה נדמה שהקריירה שלך בארץ מאד מוצלחת, דוקא זכית מצד הברנז'ה להערכה.

"עבדתי עם הכל עובר חביבי, צביקה פיק, אריק איינשטיין, חווה אלברשטיין, יהודית רביץ, שלמה ארצי... בסה"כ הפקתי כמאה אלבומים ישראלים. הכרתי הרבה אנשים, חלקם עשו לי טוב. כתבתי שירים שהפכו לשלאגרים, היו גם זמרות נוראיות שעבדתי איתן, בלי לציין שמות. היו חלטורות איומות בהן השתתפתי כדי להתפרנס, ממש הפקות מבישות".

באיזה אלבום אתה הכי גאה?

"אני מאד אוהב את 'עוד יהיה לי'. זה שיר על הכיפאק, מחזיק שנים ואני מאד מזוהה איתו".

באחת העונות של "ארץ נהדרת", היה מערכון עליך ועל מרגול. צחקת?

"המערכון בו היא אומרת שירוסלב מחכה לה בוואן? בטח שצחקתי, זה היה משעשע לאללה".

לפני עשר שנים ארזת את אלבומי הפלטינה והזהב, את הסקסופון ונחתת בעקבות בניך בניו-יורק. מה קרה? למה דוקא כאן?

ירוסלב: "לשאלה הבאה".

דניאל: "נו, תענה".

ירוסלב: "אני לא רוצה לדבר על הסיבות שהביאו אותי לעזוב את הארץ, זו החלטה מאד אישית. אני יכול לומר שהמקום היחיד בו אני יכול להרגיש אדם חופשי ועצמאי, מלבד ישראל, זה ניו-יורק. אני יכול להגיד פה לכל העולם: קיס מיי אס. בשנות השבעים חייתי בניו-יורק וזה היה חלום. אני לא רק מוזיקאי, אני בן אדם שחי, מתבונן ומרגיש".

אתה מעודכן בתעשיה המוזיקלית בארץ?

"אני שומע, אני לא חי בוואקום. מה שקורה היום בארץ זה משהו אחר, כבר לא מרגש אותי. רגשית אני לא מחובר. אין לי שום קשר למוזיקה שם. זה זר לי, זה נהיה מזבלה. הכל קשור לכסף. בזמנו היו דברים יפהפיים: מתי כספי, החלונות הגבוהים, יהודית רביץ, איינשטיין, פוליקר, תיסלם. אני חוזר בי קצת, השיר האחרון של פוליקר, 'יתום של אלוהים', ריגש אותי עד דמעות. אני מעדיף להאזין לקלאסיקות, בילי ג'ואל למשל. מת על ספרינגסטין, כשהייתי חתום בקולומביה צילמו אותי עם ז'קט שלו".

עם מי אתה בקשר בתעשיה?

"מהברנז'ה אני לא בקשר עם אף אחד. רוב החברים שלנו הם מהעבודה של ננסי, שעבדה כאחות בבית לווינשטיין. מדובר באנשים איכותיים, אמיתיים וצנועים שמשתכרים 4000 שקלים בחודש ועושים עבודת קודש. בתעשיית המוזיקה בארץ יש הרבה זיוף וקשקוש. הפתיע אותי לגלות שהקשר עם החברים אותם הכרתי כאן בגילגול הקודם בניו-יורק חזר להיות קרוב כאילו לא עברו 25 שנים".

הוצאת לא מזמן אלבום מחווה לשלום חנוך, ביצועים אינסטרומנטליים לשיריו. איך הוא הגיב?

"לדעתי זו מחווה אמנותית יפה לקולגה. דניאל הפיק את זה, הוא גדל על השירים האלה. שלום לא הגיב. אנחנו עסוקים כל אחד בחייו הוא".

תענוג לעבוד ביחד

בניו-יורק חזר יעקובוביץ' לשורשיו המוזיקליים. הוא הקים את הרכב הג'אז-פולק Skylight והוציא אלבום ג'אז בשם Coincidence, אותו הקליט עם החצוצרן הנודע רנדי ברקר. לפני כשנה סגר מעגל כשהוזמן באופן אישי ע"י נשיא צ'כיה, ואצלב קלאוס, חובב ג'אז מושבע, להופיע בארמון המלוכה. "עד שנת 89' לא יכולתי להיכנס לצ'כיה. מלון קראון פלאזה בו השתכנתי היה סמוך לבסיס בו שרתתי כחייל".

מהי חלוקת העבודה בינכם באולפן?

דניאל: "תענוג לעבוד יחד. בימים אלה, למשל, אנחנו מפיקים אלבום מאד מיוחד עבור אמן שהוא חזן ומוזיקאי מאד מוכשר שבחר טקסטים תנ"כיים. אני אולי אחד האנשים הכי אנטי דת שיש ומצאתי בחומרים האלה הרבה יופי וקסם, אנחנו מאלתרים יחד ואני אפילו מנגן בעוד".

ירוסלב: (צוחק) "אני רק ממלא פקודות".

במה דניאל הכי מוכשר?

"אני חושב שהוא גיטריסט יוצא דופן".

אתה מרוצה מזה שהוא בחר בדרכך והפך למוזיקאי?

"ממש לא. אמרתי לו: תלמד רפואה. גם לדיוויד, הבן השני שלי, שעובד כעורך וידאו, המלצתי ללמוד מקצוע אחר. אני לימדתי אותו מוזיקה ואני טעיתי. זה עולם די אכזרי, אבל אני באמת לא מבין כבר איך העסק עובד. בשבילי בזמנו הצלחה הייתה: תלמד, תהיה טוב ואולי יחתימו אותך לחברת תקליטים. את יודעת מה זה היה אז לקבל חוזה הקלטות? בשנות השבעים לא היה יום שלא ניגנתי וקיבלתי כסף. היום יש טוויטר, יו טיוב... העסק מתנהל אחרת".

דניאל: "אני לא צריך ללמוד רפואה כי אני מכור לסידרה 'האוס'. אני זוכר שכשהייתי ילד, ישבתי בכיתה וספרתי את הדקות עד לצילצול הגואל כדי להספיק להגיע הביתה ולהיות עם אבא שלי. רציתי רק לנגן ולנסוע איתו לאולפן".

ירוסלב: "רק מוזיקה עניינה אותו, לא שום דבר אחר. הוא היה בא איתי לצמח, לקיסריה".

אתה מאשר ש-Zoot מהחבובות מבוסס על דמותך?

"אני יכול לומר שכשליוויתי את בט מידלר בהופעה בלוס אנג'לס, ג'ים הנסון, יוצר החבובות היה בקהל. כשהשתתפתי ב'זהו זה', שם שימשתי כמנהל מוזיקלי, אפילו הופעתי עם הכובע של זוט וניגנתי את הפתיחה של החבובות, בשביל הקטע".

למה אתה מתגעגע בארץ?

"זה אולי יישמע נדוש אבל לתחושה של יום שישי אחה"צ. לא משנה מה קורה בעולם, יש את השלווה הזו, אין פה את ההרגשה הזו. זה יחודי רק לישראל".