שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    זוגיות ישראלית: היא, הוא וקיבוץ בית ניר

    בהתקרב יום העצמאות, פנתה אלינו שלומית, ממקימי קיבוץ בית ניר, וביקשה לחלוק את רשמיה מהקשר ארוך השנים שלה עם בן זוגה, ישראל. מסיפורה עולה זוגיות שורשית מאוד, נטועה באדמת הקיבוץ שאהוב על שניהם

    שלומית וישראל מירון מקיבוץ בית ניר, נמצאים יחד יותר מ-50 שנה ועדיין חיים בקיבוץ שכחברי גרעין הכירו כשהקימו אותו, והתאהבו. להם שני ילדים, בן ובת, וגם נכדים. ישראל פנסיונר, ושלומית, שתאונת דרכים הותירה אותה בכיסא גלגלים, נעזרת בו רבות בחייהם המשותפים, הכוללים, עכשיו כשיש להם יותר זמן לעצמם, גם כתיבה משותפת.

     

     

    ההיסטוריה הארוכה של סיפור האהבה שהתחיל ב-1958, שנה אחרי הקמת הקיבוץ, שזורה בהיסטוריה של בית ניר. עוד מלפני הקמתו, ועד להפרטתו עם השינויים החברתיים שזו הביאה, שלומית מדברת על "זוגיות קיבוצית", בה הבית שהוקם תמיד היה חלק מהם, ומתארת כיצד היא וישראל חיים, יוצרים ואוהבים יחד.

     

    היא פותחת בהקשר תנ"כי: "מכירים את דויד ויונתן? אלו שלכל מקום היו הולכים יחד ועושים יחד, בקיצור, מלת המפתח שלהם היתה יחד. ובכן, כך גם המצב גם אצלי ואצל בן זוגי. אני כותבת והוא קורא, מבקר ואני מתקנת".

     

    הדברים הנוספים שעשו יחד רבים מספור, אבל שלומית מתעכבת על אחד הראשונים ומציינת בגאווה: "בהתחלה, הקמנו קיבוץ", ומיד מוסיפה נימה של צניעות לדברים: "עליי לציין שלא רק שנינו הקמנו אותו, גם החברים שלנו מהגרעין, שם נפגשנו, נתנו כתף וידיים. אחר כך, ואת זה עשינו בלי שותפים, הולדנו בן ובת".

     

    היא מספרת שלמרות ששנים אחר כך פרקו את הקיבוץ, הקהילה שמאחוריו המשיכה לחיות במקום: "האמת היא, שאם זה היה תלוי רק בשנינו, המסגרת הקיבוצית היתה נשמרת כמו שהיא. אם כי, מאוד יכול להיות שאילו המסגרת הקיבוצית היתה נשמרת, לא היינו עושים במשותף, מעשה נוסף: כתיבת ספרים".

     

    אחרי ההפרטה, חזרו לקיבוץ הרבה אנשים שעזבו

    ולמי שתוהה מה הקשר בין השינוי הבסיסי שחל בקיבוץ, לכתיבת ספרים, היא מסבירה: "כל זמן שהקיבוץ היה קיבוץ, השתלבנו בו, וגם הכתיבה שלנו מצאה מקום במסגרתו, לעיתון המקומי, לחגים, למסיבות סיום שנת הלימודים של ילדי הקיבוץ ועוד".

     

    "לאחר שהקיבוץ הופרט, החלטתי להפריט גם את עצמי", היא מבהירה, וכך, רק בשנים האחרונות מצאו את הדרך לבטא את עצמם מחוץ למסגרת הקיבוצית, בספרים שאת חלקם הם כותבים יחד, ואת חלקם שלומית כותבת לבד.  


    הקימו את הקיבוץ וגם הקימו בית בישראל. שלומית וישראל בתחילת הדרך

     

    לישראל היא קוראת "ההוא", "זה שמו הספרותי של בן זוגי", היא מסבירה ונזכרת: "ביום-יום של פעם ההוא היה בוקר שנים רבות, אחר כך הקים את ענף מטע-הזיתים. היום הוא פנסיונר וסבא לנכדים המקסימים שלנו".

     

    שלומית הגיעה לקיבוץ אחרי שסיימה סמינר, "ומשנולדו ילדי הקיבוץ הראשונים השתלבתי בענף החינוך. עברתי מספר תחנות מטיפול בתינוקות ועד להוראה, כשהילדים גדלו והגיע זמנם ללמוד".  


    אז אולי ההפרטה לא היתה כזו גרועה. קיבוץ בית ניר (צילום: חיים ברקת)

     

    על התאונה היא מצליחה לספר בהומור, ושוב, מקשרת את חייה לקיבוץ: "היתה לי תאונת דרכים. בעצם, לא רק לי. גם לקיבוץ היתה כשהוא הופרט. יש מי שחושב שההפרטה היתה מעשה נכון. ההוכחה היא שאין אצלנו בקיבוץ דירה ריקה. הרבה בני-קיבוץ שלא מצאו את מקומם במסגרת השיתופית, חזרו לקיבוץ המופרט. כל הדירות מלאות, האווירה נעימה, והנוף מסביב מדהים".

     

    על חייהם כיום כזוג שלומית מספרת: "אני וההוא שלי, חיים את היום-יום בשגרה מבורכת, אני על כסא גלגלים מול המחשב, וההוא בהרבה עזרה לי, מעורבות קהילתית, וקריאת ספרים. בגיל שלנו ובאורח החיים שלנו לא פלא שאת המקום המרכזי מקבל הקיבוץ".


    יצירה זוגית, על חוויות חייהם. עטיפת הספר 

     

    עד כה כתבו השניים יחד שלושה ספרים, שני ספרי ילדים וספר אחד, על הפרטת הקיבוץ כמובן. ובקרוב עתיד לצאת להם ספר נוסף, שייצא מראש רק באינטרנט כספר אלקטרוני.

     

    כשהיא נשאלת עוד על הזוגיות בינה לבין ישראל, שלומית מצטנעת ואומרת ש"אין הרבה מה לספר", אך המסירות זה לזו ואהבת הארץ והקיבוץ בו הם עדיין חיים יחד עוברת בין מילותיה, כחוט השני, ומעוררת קנאה על זוגיות בת 53 שנים, שצעירה רק בעשר שנים מהמדינה עצמה.

     

    • זוגות שסיפורם המלא ותמונותיהם יתפרסמו בערוץ יחסים יקבלו במתנה ספר רומנטי אישי בכיכובם, מתנת בני רן הוצאה לאור.

     


     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים