היא רצה בטירוף אחרי האוטובוס של הצבא

אמא שלי רצה אחרי האוטובוס כמו משוגעת. היא לא משוגעת. היא רק רצה אחרי האוטובוס כמו משוגעת. חשבה שהיא יכולה למנוע מיובל ללכת לצנחנים.

מה היא לא אמרה לו לפני זה. אמרה שהוא קובר אותה בעודה בחיים, שלא מגיע לה על כל השנים שגידלה אותו, שבגיל 12 היה חולה באוזניים וכמעט מת לה בידיים ושאבא התעלף בגלל זה בבית חולים, ושיחשוב גם עליי שלא להכניס לי לראש מחשבות ללכת אחריו לצנחנים.

יובל עלה בכל זאת על האוטובוס. אמא צעקה לנהג שיעצור, והנהג כבר לא היה מסוגל לשמוע ואמא שלי רצה אחריו, עם הברכיים החלשות שלה. רצתי אחרי אמא, כי פחדתי שעוד רגע היא נופלת. אני לא זוכר לפני זה שאמא שלי רצה. היא לא ידעה לרוץ. מצחיק אפילו לחשוב שאמא שלי רצה. היא ידעה ללכת מהר, כי בשעות העבודה היה חשוב לה שיראו בקיבוץ שהיא הולכת מהר, אבל לא לרוץ.

"אני לא כמו הפרזיטים האלה שחושבים שהקיבוץ רק חייב להם", אמרה לאבא בכל פעם שאבא אמר שהעבודה שלה לא תברח.

פתאום, היא מתחרה עם אוטובוס. בקושי הצלחתי להשיג אותה. תפסתי לה ביד והיא הפנתה אליי עיניים משוגעות. עובדי הלול שעובדים קרוב למגרש החנייה, מול חדר האוכל הישן, יצאו לראות מי צועקת ככה, כמו תרנגולת שחוטה, בשעת צהריים מוקדמת. אחר כך, לפני הסיבוב, בכיוון של הכביש הראשי, יצאו גם עובדי המפעל לראות מי צועקת ככה, כמו מכונה חורקת. כולם רצו אחריי ואחרי אמא שלי. עובדי הלול, עובדי המפעל, עובדי המוסך שעבדו בצד השני של הכביש, מול המפעל, וילדים שיצאו לטיול בוטני בהרים. אמא לא שמה לב לשום דבר.

היא באמת האמינה שהיא יכולה להשיג את האוטובוס, עם האוסטיאופורוזיס שלה, ואז להתייצב לפניו, עם שתי ידיים מורמות לצדדים. אוטובוס לא דורס אמא שהבן שלה מתגייס לצנחנים. למרבה המזל, הוא נסע מהר. נעלם בסיבוב, עוד לפני שאמא התמוטטה.

"אתה ואח שלך", צעקה עליי בפראות.

עשיתי לה סימנים בידיים שלא תצעק לפני הילדים שנעצרו לא רחוק מאיתנו, והיא המשיכה לצעוק כאילו אני אשם. הייתי בסך הכל בן שמונה. אמרתי לה שאני לא אחראי על הצנחנים, אבל היא הקשיבה רק לעצמה. היא לא צעקה עליי לפני זה. יכולתי ללכת על הרטוב בבית, מיד לאחר שהיא שטפה את הרצפה, בלי שהיא תבקש אפילו שאנגב את הרגליים, אבל, לאחר שהאוטובוס נעלם, היא היתה חייבת לצעוק על מישהו.

היא היתה צועקת על אבא, אם אבא היה לידנו. אבא לא היה לידנו. הוא נפרד מיובל על הדשא שלפני הבית שלנו. חיבק, איחל בהצלחה, טפח על השכם וביקש שישמור על עצמו. ואז, הוא הסתובב אלינו עם הגב, ואמא שלחה אותי לתמוך בו לפני שהוא מתעלף. אבא שלי שמר הכל בפנים. כשאמא אומרת שהיא לא התחתנה איתו מתוך אהבה, הוא מתכנס אל תוך עצמו. אולי הוא יתעלף, אבל לא יראה לה שהוא כועס. אבא שלי לא מסוגל לרוץ כמו משוגע לעיני חצי קיבוץ.

אמרתי לאמא, עם דמעות בעיניים, שלא תצעק עליי. לא ידעתי, בגיל שמונה, איך מרגיעים אמא שהעיניים שלה משוגעות. "מה את עושה לי?" לחשתי לאמא, "זה מה שאת רוצה? להשפיל אותי בפני הילדים?"

אמרה שהיא לא יכולה לעמוד יותר על הרגליים. התיישבה על ספסל שעמד לצד הכביש, עם עיניים שנשארו בינתיים משוגעות. חיכינו ביחד שהשיגעון ייצא לה מהעיניים ואז חזרנו בשקט אל הקיבוץ. אמא אחזה ביד שלי ומדי פעם מלטפת לי את הפנים, כמו בימים שהיא לא רצה אחרי האוטובוס.

היא בכתה חרש על הבן הבכור שלה שעוד מעט ימות בצנחנים.