השארת מורשת מפוארת

אינך יודע, או שאולי אתה יודע. המכתב הגיע להוריך לרינה ושלמה, מי שהיום עבורי הם סבתא רינה וסבתא שלמה במהלך השבעה.

כתבת שם:

"כשאני פוקח את העיניים בבוקר ושואל את עצמי מה אעשה היום שלא עשיתי אתמול? הרי שוב אלמד להרוג אנשים, וזה מה שאני עושה - מקדיש את מיטב כוחותי, מרצי ומחשבותי להרוג ולהשמיד - כאילו שזה היעוד שבשבילו אני חי, כאילו שזה יוסיף לי משהו. מדוע לא ננצל את מה שהבורא חנן אותנו? מדוע להרוס ולהשמיד במקום לבנות ללמוד ולפתח. אז אני מתפכח. בשביל לחיות צריך את ארץ ישראל ובשביל ארץ ישראל נצטרך להילחם, לכן אתן את כל מה שיש לי לצבא, תוך שמירה על צלם אנוש".

כך, במלים פשוטות כל כך, השארת לנו תפישת עולם מורכבת כל כך, שברבות השנים בנינו עליה עולם חינוכי מורכב מאוד אך שלם. יהודה ברנס, חברך לספסל הלימודים, בישיבה שבה למדנו, חוזר ומזכיר את אותו ליל שבת של שלהי הטירונות בצנחנים, מחזור נובמבר 1976 בגדוד 890. אתה חייל, ואני מפקד המחלקה שלך. חורף ירושלמי ואנחנו במשימת אבטחה בעיר העתיקה.

אתה מבקש ומקבל אישור ללכת לבקר את חבריך בישיבת הכותל. הם לומדים בשיעור א', עוד טרם התגייסו, ומקנאים בך שאתה כבר לוחם. בניסיון לרכך קמעה את קנאתם, אתה רק מנסה לחלוק עמם את החוויה של הלילות הקפואים והרטובים באוהל הסיירים בתוך שק השינה אליו נכנסת רק לפני דקות מספר. כבר הרבה אחרי חצות ופתאום נזכרת ששכחת להתפלל ערבית. ואין רב שיעיר לך וגם אין חבר שיבין אותך. מחלקה רגילה בצנחנים, אתה קם ויוצא. נעמד ומתפלל.

והרב יהודה ברנדס, כמו רבים מחבריך הרבים, במסלולי ההסדר הנפרדים והמשולבים, במחלקות הרגילות, שבהן שירתנו כולנו וגם בחיינו הפרטים נושאים סיפור זה כל אימת שקושי דומה צץ בדרכנו. עכשיו מורשתך כבר שלמה באמת.

אמא ואבא שלך הם היום הסבתא והסבא של הילדים שלי. כן, בלכתך מאתנו, אחותך הבכורה ברכה כבר היתה אחרי שירותה הצבאי ודורית הצעירה התגייסה מספר חודשים מאוחר יותר לגדוד שלנו, וכמו בסיפורים שרק הארץ הנוראה והיפה הזאת יודעת לספר, היא היתה הפקידה הפלוגתית שלי והיום היא אמם של אחייניך ואחיינותיך, כן ילדינו ונכדינו.

הוריך גיבורים באמת. סבא שלמה שעזב חברת שפע באוסטרליה כדי לעלות לישראל, חוזר ואומר שהיה נוהג באותה הדרך בדיוק, גם לו ידע מראש את המחיר הכבד כל כך.

החייל הכי יפה

היית החייל הכי יפה - באמת - שפגשתי והלוחם המוכשר ביותר במחלקה, ולכן בחרתי בך להיות הקשר שלי. כך העברנו את כל המסלול. במקרה שלנו על המכשול ששנינו מאותו הכפר, התגברנו יחד. נפרדנו, אני הלכתי להיות סמ"פ ואתה לקורס מ"כים. ובליל חמישי אחד, שחור משחור, מודיעים לי שנפלת בתרגיל לילה ביעד מבוצר בשטח 9 שבגליל, שם אנו חיים היום, הרבה בזכותך.

והטרדה הזו של מוות מאש כוחותינו, באימונים או בקרב, היא לצערנו נחלתם של הורים רבים. סבתא רינה וסבא שלמה לא דרשו חקירה, כיוון שהיה ברור להם שהיא תתקיים ורק וידאו שהלקחים יילמדו. חברך למחלקה, שירה בך כדור אחד, המשיך להגיע לביתך גם אחרי האירוע והתקבל תמיד בסבר פנים יפות.

מאז מותך, הן מתוקף תפקידי והן מכוחה של רעות המקודשת בדם, ביקרתי אלפי פעמים בבתים של משפחות שכולות, חלקם גם כתוצאה מ"אש ידידותית", בדרך אל היעד וגם בלחימה על היעד. ראיתי הורים, המחבקים את אלה שעליהם נגזר לירות את אותה יריה ארורה. הם הפרידו בין הצורך להפיק לקחים לבין עוצמתה של הטרגדיה. ההורים גילו אצילות, כשקיבלו גם את מי שירה בבנם, למרות הקושי העצום. התנהגות שמולה אנו עומדים משתאים ומחרישים, היא הרבה מעבר למה שניתן לצפות מהורים. במידה מסוימת, גם היא ביטוי עצוב של שותפות גורל.

נכונות להקריב חיים

צה"ל מקיים אימונים באש חיה בכמות שאינה קיימת בשום צבא בעולם. טייסי חיל האוויר לאורך שנים מבטיחים את עליונותנו האווירית, גם בזכות רמת אימונים שאינה דומה לאף צבא בעולם. לאימונים אלה יש מחיר שבאמת אינו הכרחי וחובה עלינו לעשות הכל על מנת שיהיה נמוך ככל האפשר. יחד עם זאת, צה"ל מנצח לא רק על-ידי הבסת האויב, אלא גם על ידי הרתעתו. אין ספק שרמת אימונים גבוהה היא מרכיב חשוב ביותר בהרתעת האויב. אין מוות בלתי נמנע, מלכתחילה כל מוות באימונים הוא נמנע וגם כל ירי של כוחותינו על כוחותינו במהלך לחימה ראוי שיימנע.

יחד עם זאת, לאחר שכבר התרחש אותו אירוע כואב כל כך ומיותר, אתה וחבריך נפלתם על הגנת מדינת ישראל והבטחת שלום אזרחיה ותושביה. לעתים אנו נכשלים. אבל אתה, אילן וחבריך, ששילמתם את המחיר של אותם הכשלונות, הגעתם ליחידות שהגעתם תוך מוכנות להקריב את חייכם בדיוק באותה מידה שהגיעו חבריכם, שנפלו בלחימה על היעד גיבורים כמותכם, כל איש בדרכו שלו.

מוכנות להקריב חיים כפי שבאה לידי ביטוי במכתבך היתה נחלתם של הנופלים בשטחי האימונים או באש כוחותינו כמו גם בדרכם אל היחידה וממנה, בדיוק אותה הנכונות כפי שהיתה בקרב לוחמינו שנפלו בקרב. צריך להודות שאותה נכונות ממש היתה גם בקרב אלה שפגעו בכם ובמידה מסוימת, אם כי כזו שאינה ניתנת להשוואה, גם גורלם נגזר עד סוף ימיהם.

ציווה את החיים 

סבתא רינה וסבא שלמה בחרו לחיות. להנציח ולהקדיש זמן להנצחה אבל יותר זמן לברכה ולדורית, לנכדים ולנינים. נכון שמדי פעם, לנוכח התנהגותם ודרישותיהם של הורים אחרים, גם אצלם ובאופן בלתי נמנע עולות שאלות, אבל תמיד חוזרים למשמעות האמיתית של "במותם ציוו לנו את החיים" .

איננו כותבים צוואות, לא לפני צאתנו לשדות הקרב ובוודאי שלא לפני צאתנו לאימונים. אבל לו כתבנו צוואות, ברור לי מה היתה צוואתך וצוואת הנופלים כולם: להמשיך בחיים, לא רק ככורח, אלא גם חיים של תוכן ושמחה.

השארת מורשת שאינה נופלת מזו שהותירו חברים אחרים שצעדו באותם שבילים שבהם הלכנו יחד בלילות שחורים משני צדיו של הגבול. באותם שבילים ובשכמותם צעדו רבים וטובים אל מותם. שנים לפניך ושנים אחריך. הם לא שבו משדות הקרב ואתה, עם אותה נכונות בדיוק, לא שבת משדות האימונים.

כולכם הותרתם לנו מורשות להתפאר. מורשות שחינכנו עליהן את פקודינו ואנו מחנכים עליהם גם את ילדנו ונכדנו.

וכמעט ששכחתי אבל לא. אתה ודאי זוכר שכאשר גילינו את המצבה בבית עולמך, נכתב בה "נפל במילוי תפקידו". לפני מספר שנים הוחלפה אותה האבן שלך ושל רבים מחבריך באבן אחרת: "נפל בפעילות מבצעית". זו האמת הצרופה. כך יאה לך ולחבריך, כך יאה לכולנו.

מכתבו של האלוף במיל' אלעזר שטרן פורסם בגיליון יום הזיכרון של מוסף "24 שעות" ב"ידיעות אחרונות"