חן יאני: "מקווה שהורים של הומואים יצפו בסרט"

איך נכנסים לעקבים הגבוהים של אישה שנולדה בגוף של גבר ומשחקים את שניהם? סרטו החדש של דורון ערן, "נמס בגשם", שפתח בשבת האחרונה את פסטיבל הקולנוע הגאה TLVfest בסינמטק תל אביב וצפוי לצאת לאקרנים באוקטובר הקרוב, עוסק בזהות מינית ויחסים מורכבים במשפחה. את התפקיד הראשי והכפול מגלמת חן יאני, שזו עבורה הופעת בכורה בסרט קולנוע באורך מלא, אחרי ששיחקה בטלוויזיה ב"הבורר" וב"הצרות שלי עם נשים".

רוצים עוד עדכוני קולנוע ובידור? הם מחכים לכם בפייסבוק שלנו

העלילה סובבת את חייו של אסף, שנזרק מביתו אחרי שהוריו מגלים כי הוא טרנסג'נדרית, אישה הכלואה בגוף של גבר ורוצה להגשים את עצמה. היא עוזבת וחיה הרחק מהם כאישה יפיפייה בשם אנה, אבל כשהאב הדומיננטי גוסס מסרטן, הקשר ביניהם מתחדש באופן מפתיע.

חן יאני ב"נמס בגשם". חסרה פתיחות (צילומים: מתוך הסרט)

"מדובר בדמות שיש לה בעיה עם הגדרתה המינית", מסבירה יאני את הקונפליקט של הדמות. "היא נולדה עם זהות חלוקה להורים בורגנים שאינם פתוחים לצרכיה. כדי להתחבר לעולם שלה, הייתי צריכה להבין איזו אישה הוא רוצה להיות, מאחר שרוב הסרט סביב אנה".

"בהתחלה בעיקר עבדתי על הדמות של אסף ומהי אישה בשבילו, כדי להבין מה הוא שואף להיות בסוף. הקואוצ'ר שלי למשחק, ערן פסח, הורה לי להסתובב לבושה כמו גבר, כדי להרגיש את עצמי בתוך גוף שלא שייך לי. בעיקר עבדתי על המקום הזה שהוא בא לעיר לבד. היו אנשים שלא זיהו אותי בכלל ככה, הסתובבתי עם עצמי ועם תיק כאילו באתי עכשיו מהבית שלי בקריות, מהפרברים, ופשוט הלכתי לבר. התחלתי לדבר עם מישהו בתור אסף ופתאום כשלא הייתי חן, אף אחד לא התייחס אלי, כי הייתי אותו נער חסר ביטחון".

"כנערה הייתי טום-בוי"

יאני בת ה-28 התגלתה לפני 13 שנה בתחרות נערת השנה, עבדה בישראל כדוגמנית ועזבה לבדה בגיל 17 לבירות האופנה פריז, לונדון וניו יורק, שם כיכבה בקמפיינים של דולצ'ה גבאנה, קנת' קול וראלף לורן. היא הופיעה על שערים בינלאומיים והתפרסמה עם הלוק הייחודי של אישה חצי מחוספסת-חצי שברירית. לפני שנה וחצי היא סיימה את לימודיה בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין ולאחרונה לוהקה לסרט עצמאי נוסף, שיצטלם בלוס אנג'לס.

מתוך הסרט. "רצון לצאת מהכלא הזה"

"יכולתי להזדהות מהמקום הזה של השונות של הדמות, כמו כשמרדתי בעצמי ורציתי ללכת ולהתנסות ולעשות קריירה בחו"ל בגיל צעיר",היא משתפת. "בארץ לא באמת קיבלו אותי, אבל זה בא לטובתי כשפרצתי במראה האנדרוגני. ההבדל הוא שאצל אסף-אנה, זו בעיה מגדרית של רצון לצאת מהכלא הזה והמטרה שלי היתה להוציא אותו לחופשי".

המסגרת העלילתית משיקים לקווים של סיפור אדיפלי. הרגשת בנוח עם הדואליות של התפקיד?

"אסף מלכתחילה הרגיש אישה ועם זה היה לי קל להזדהות, אבל גם אני בחיים מרגישה את האמביוולנטיות הזו, כשבתוכי מתקיימת גם אנרגיה נשית וגם אנרגיה גברית. בתור נערה הייתי טום בוי ויכלו להתבלבל אם אני בן או בת. זה החזיר אותי לילדות, לרגעים בהם הרגשתי לגמרי עוף מוזר".

איזה פן היה לך יותר קשה להביא לידי ביטוי?

"כשעבדנו על הדמות של אנה הייתי צריכה להתחבר שוב לנשיות שלי ואז הקואוצ'ר שלי הכריח אותי ללכת ברחוב על עקבים, עם תוספות שיער ושמלות, שזה גם משהו שאני לא עושה ביום-יום. בגדול היה לי יותר קשה לעבוד על זה

מבחינת שפת גוף, כי באופן טבעי אני לא מתגנדרת. נכנסנו לפרטים הקטנים כמו איך היא אוכלת, מדברת, שותה והולכת, קצת כמו בגבירתי הנאווה".

מה היתה הסצנה שהיה לך הכי קשה לשחק?

"הסצנה שההורים מסרבים להכניס אותו הביתה קרעה לי את הלב. את הסרט ראיתי פעם ראשונה בהקרנה בשבת וזו היתה עבורי חוויה לא קלה. המקום הזה של האטימות של ההורים צמרר אותי. העלילה פחות עוסקת בהאם לעשות ניתוח - כן או לא, אלא סגירת מעגל עם המשפחה. הייתי רוצה שזה יגע בכולם, כי כמה שיש פתיחות בתל אביב, עדיין בישראל חשוב שעוד אנשים ייפתחו לנושא. בסרט, אנה במקום שבו היא שלמה עם עצמה ומצליחה לגלות חמלה כלפי אחרים. התקווה שלי היא שהורים של הומואים, לסביות וטרנסג'נדרים יצפו בו, כדי שמצב כמו מה שקרה אחרי הפיגוע בבר נוער, כשילדים היו לבד בבית החולים, לא יחזור שוב".