מסע אחרי הפסל שנעלם מן העין

בספרו הצנום והקסום "דוד פולוס - פסל נודד בארץ" (יצא בסיוע "מכון קק"ל לחקר ההתיישבות והציונות"), לא ביקש אביב בארי (מקיבוץ רמת דוד), לדבריו, להוציא את האמן, גיבור הספר, מאלמוניותו, ולהשיב לו את מה שמגיע לו. "גם הוא העדיף, או שמא הנסיבות כפו זאת עליו, להישאר מעט בצל. רציתי בעיקר לספר סיפור על תקופה, על דרך ועל בחירה", מבהיר בארי, "סיפורו של אמן, אשר סופו למות באלמוניות גמורה, בדירה מוזנחת בירושלים, בלא כל הערכה או הכרה בדרכו".

• בואו להצטרף לעמוד של "ידיעות הקיבוץ" בפייסבוק

ובכל זאת, גם את חסד הגאולה מאלמוניות עשה בארי עם פולוס. עכשיו, אולי, ידעו כמה מאזרחי הארץ לקשור את אותו פולוס עם הפסל המפורסם מאוד שיצר (במקור) של אלכסנדר זייד על הסוס, בשייך אברק, ויותר מתושבי רמת-דוד, בית-אורן, תל-יוסף ורמת-רחל, יוכלו לנקוב בשם האיש - כן, פולוס - שהקים להם בחצר את פסלי הבטון (ובקרביהם, לתמיכה, מיטות וגרוטאות ברזל ישנות) בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי, שחלקם מתיישנים ומתבלים בדממה.

גם בארי (44), מתכנן ערים ואזורים, שהגיע עם משפחתו לרמת-דוד מאיילת-השחר לפני כ-11 שנים (בשבוע שעבר הם התקבלו לחברות!) לא שמע את השם הזה, פולוס, עד שהחלו, ב-2006, לשפץ את פסלו הראשון, "דוד הרועה", בחצר הקיבוץ. ובארי, שהוא כותב-חובב, ובעל עניין בתולדות היישוב, הסתקרן, וחקר, ומהמעטים שיודעים, שמע על הפסל שהיה איש קשה, מסכן, בודד ועני, והחליט לצאת למסע בעקבותיו.

ארבע שנים ארך המסע הנינוח והמרתק הזה, ולפעמים נשא אופי כמעט בלשי: קצה חוט הוביל לקצה חוט, מסמך ישן הזכיר שם של אדם, שזכר אדם אחר, וזה הפנה לכתובת נוספת, ולא תמיד ולא לכולם היה מה לומר, ולהרבה שאלות לא נמצא מענה - ובכל זאת מתקבלת, בסופו של המסע, תמונת דיוקן פתטי, אולי טרגי: פולוס, שעלה מפולין ב-1925, והצטרף אל גדוד העבודה, היה חלוץ, סוציאליסט וציוני נלהב, אבל התעקש לעשות דווקא אמנות, ודווקא בקיבוצים. ויותר משרצו הם לינוק מאמנותו, רצה הוא להיניקם בה. בתמורה לעבודתו לא ביקש, ברוב הקיבוצים, אלא קורת גג לראשו, ואוכל לפיו.

הריאליזם והסימבוליזם של יצירתו לא הקנו לפולוס הערכה אמנותית, ואופיו לא חיבב אותו על הבריות. גם עם בני משפחתו היו יחסיו משובשים, ורוב חייו עברו עליו בבדידות ובעוני, עד למותו, ב-1975, בדירה מוזנחת בירושלים.

אביב בארי: "נכון שברוב המקומות זה היה הוא שבא עם ההצעה ועם הרעיון לפסל. באותם קיבוצים היו חבריו מגדוד העבודה, וכנראה בזכות זאת הם הסכימו. הוא בחר לו בקיבוץ אנשים שישמשו לו מודל, והיו חברים שעזרו לו בעבודה. לא מצאתי כמעט באף מקום החלטה רשמית על הקמת הפסל. ברמת-דוד היו דיבורים שיזמינו אותו לפסל נוסף, אבל זה לא קרה. כשהקים בבית-אורן את הפסל לכבוד ההעפלה, פנה הקיבוץ להסתדרות בבקשת עזרה במימון. בסך הכל, החברים לא יצאו מכליהם מרוב התלהבות מהפסלים".

"פולוס לא היה טיפוס להתחבר אליו, אבל אני בהחלט מעריך אותו על הנחישות שלו להמשיך ולעסוק באמנות, גם כשבקושי הצליח להרוויח ממנה למחייתו. ככל הידוע לי, לא היתה לו פרנסה אחרת. הסיפור שלו הוא הסיפור של אותם אמנים שהאמנות היא כל חייהם, ואינם יכולים, למעשה, לעשות דבר אחר מלבדה. אני מקווה שבאמצעות הסיפור של פולוס נוכל להסתכל בעיניים אחרות על אנשים כמוהו".