איך לעשות כלום

יום אחד הזמינו אבא ואמא שלי את שלושת בניהם למסעדה של סחים ביפו. הם אמרו שיש להם משהו לספר לנו, ואנחנו הסקנו שאין יותר מדי אפשרויות: הם מתגרשים. אינעל העולם, איך נוציא להם את הג'וק הזה מהראש. הרי אמא תחזור בתשובה, ואבא ינסה לגדל שיער ויעזוב את הארץ בשביל להתחיל עם כונפות בולגריות בנות 35. זהו. הלכה הירושה.

חצי שעה לפני הפגישה ישבנו שלושתנו בדיכאון, שוברים את הראש איך להעביר את רוע הגזירה. כמו התוכנית של פון שליפן, גם לנו היתה מתקפה תלת־ראשית: אח מספר אחת, אני, מתלבש על אמא ומפרק לה רגשית את התסכולים עד שיצא עשן לבן. אח מספר שתיים מוכיח לאבא אמפירית שהשווי שלו בשוק הרווקות, ובכלל זה הגרושות ו/או הבולגריות, נושק לאפס. אח שלוש צריך לסתום את הפה, אבל לשמור על קשב ולהנהן מדי פעם במקומות הנכונים. אנחנו די לא סומכים עליו בכל מה שקשור לדברים של גדולים - בכל מה שקשור לדברים, בעצם – אבל לפחות הוא מנגן יפה.

התייצבנו במקום בשעה היעודה, מסתודדים וסוגרים פינות אחרונות, עוברים על טיעונים ומתקילים זה את זה במשחקי תפקידים. עזוז ורוח קרב פיעמו בשלושתנו. מלחמה על הבית. חשמל באוויר. והנה הם מגיעים, עדיין יחד. החלפת ברכות וחיבוקים מסורתית. אבא, כרגיל, טופח לנו על השכם עם החיבוק ג' פעמים. זה כנראה כבר לא ישתנה, ולי נהיה עצוב.

שיחה שרק נראית קלילה. מבט נעוץ בתפריט. הזמנה. בדיחות קבועות על חשבונם של אבא ושל אח שלוש, ואחת או שתיים גם על חשבוני, כי מה לעשות שזאת ההיררכיה אצלנו. אבא עוטה הבעה של מומחה ומזמין את היין השני הכי זול. עוד לפני שהאוכל מגיע הוא מטיל את הפצצה: טוב, הוא אומר, מגיע לכם לדעת למה הזמנו אתכם.

כמו שאתם יודעים, אומר אבינו, בזמן האחרון אני חושב על פרישה. העסקים עולים יפה, הקפיטליזם פורח, ואני לא תאב בצע. החלטתי שמספיק לי, שאשקיע את כל הכסף בנדל"ן ואחיה משכר הדירה. והחלטנו גם - עכשיו אמא מחייכת בסיפוק של מי שהקלפים שלה עדיין לא פגשו את השולחן - לקנות לכל אחד מכם דירה קטנה בתל אביב. שיהיה.

מה שעבר אצלי בראש באותו שבריר שנייה, מרגע שהמילים פוענחו ופירקו את אנרגיית הוויכוחים שלנו ועד שפסקו להדהד בחלל המסעדה, היה המתווה המוסדר של שארית חיי. זהו, הבנתי: ימי כאדם עובד ויצרני הלכו לבלי שוב. במקום לגור בדירה שיקנו לי, אני אשכיר אותה ואתכלב במידה שתתיר לי לחיות משכר הדירה בלי לנקוף אצבע למעני ולמען הקוסמוס.

טוב, תראו: בכתבה הזאת שובצו במקור תמונות מחיי היומיום של עמוס בר, אבל עובדי הדפוס סירבו להדפיס אותן בטענה שגם להם יש קווים אדומים. לא ברור מה הסיפור שלהם, כאן היתה בסך הכל תמונה של המזרן שעליו הוא ישן, מכבס ואוכל

שש שנים עברו מאז. בכל בוקר (זאת אומרת כל צהריים, בשתיים ליתר דיוק) אני קם מלא מרץ לעשות כלום. בכל לילה (חמש או שש, כשהציפורים מצייצות בהלם והתאילנדים הדעבולים קמים לעבודה) אני עולה על יצועי בידיעה ששום וי לא סומן בשום רובריקה בטו־דו ליסט הגדול שבשמיים. עוד קרב הסתיים בניצחון, אך המערכה הגדולה עוד לא תמה. זאת המשימה שלי, זה ייעודי: להיות צל חולף בעולם. פנסיונר בטרם עת. ואני אצליח לעשות את זה, או שאמות בעודי מנסה.

דווקא עבדתי פעם

בהתחלה היה בי חלק בי שדחה את זה, שהתנגד. חלק שרצה להיות מישהו, לעשות משהו. להצדיק את קיומי על הפלנטה ולהיטיב עם אחי בני האדם. אבל היה גם חלק אחר. החלק שאוהב להתבטל, שלא אוהב לצאת מהמיטה, שעל הזין שלו שיש ערמה של כלים בכיור, שמעדיף לחיות בפלאטו של גורנישט ובלבד שלא ללכלך את ידיו הענוגות במעשה סיזיפוס - והוא היה הרבה יותר חזק. מוזר שההורים שלי, שמכירים אותי כבר לא מעט שנים בסך הכל, לא חשבו על זה. או שאולי הם לא ממש מתרגשים מהעניין, וכבר השלימו מזמן עם היעדר מוחלט של אמביציה אצל בנם הבכור. כך או כך, חודשים ספורים לאחר ההכרזה על תוכנית החלוקה כבר היתה לי דירה קטנה ליד הבימה, שיכולה להניב דמי שכירות גבוהים מעט יותר משכר מינימום.

באותם ימים, שכר מינימום היה עבורי כמו הארץ המובטחת. בחיי הקודמים נהגתי להתפרנס, אם אפשר לקרוא לזה כך, משלל עבודות מזדמנות שחלקן היו מופרכות מהיסוד וחלקן מתאימות לי כמו כפפה למכונת אספרסו: פעם, מזמן, הייתי מתכנת. דווקא הייתי די בסדר בזה, אבל אז נמאס לי והלכתי להיות איש שיווק בסטארט־אפ כושל שלא האמין בלשלם משכורות לעובדים שלו כמו שהאמין בלהעביד אנשים סביב רעיון שאף אחד מהם לא ממש מבין, אבל כולם גאים מכדי להודות בכך. ובכל מקרה, מבנה האישיות שלי לא מאפשר לי למכור שום דבר. תנו לי חנות פיג'מות משגשגת בעיראק, ותוך חודש אני מוריד אותה למוכרים בלבד.

אחרי שפשטנו רגל חתכתי מההייטק והלכתי להיות גנן. נראה לי מגניב, וזה גם עושה שרירים סקסיים כמו בפורנו של הומואים שפעם ראיתי בטעות כשניסיתי להוריד את "האביר האפל" והמשכתי לראות עד הסוף, כי בכל זאת, פורנו. אולי פעם אצטרך לכתוב על החוויה הלא קשורה הזאת. הגינון, לא הפורנו. עבדתי בצוות עם עוד שני גננים שהעבירו את היום בלהתווכח אם שווה לשתות את השתן של פרס בשביל מיליון דולר. אחרי השתן של פרס, הם בדרך כלל היו

 עוברים לקקי של ערפאת. עד היום אין לי מושג אם מי מהם קיבל אי פעם הצעה קונקרטית בסגנון, ועד כמה היא שינתה את חייו וצילקה את קולטני הטעם שלו. בזמן שהם קדחו אחד לשני במוח, אני עישבתי גינות בסביון ובהרצליה פיתוח באיטיות שיטתית של פנדה טורדנית־כפייתית. חלק מהצמחים שעישבתי היו אלה ששתלנו שבוע קודם לכן. בסוף התפטרתי. אף אחד לא הזיל דמעה.

אה, רגע. סיפור העזיבה שלי שם הלך ככה: לילה אחד השתכרתי והלכתי לישון בארבע. גננים קמים בחמש, כי הם סוג של תאילנדים. אבל לא קמתי בחמש; קמתי בחמש אחר הצהריים, והתקשרתי לבוס לשאול אם זה בסדר שלא אגיע לעבודה היום. הוא אמר שהעבודה נגמרה ממילא, ושהם הסתדרו בלעדי. אחר כך הוא שאל למה לא באתי, ואמרתי לו שדווקא רציתי לבוא, אבל השתכרתי. לא התכוונתי להשתכר, התכוונתי רק לשתות קצת, אבל ככה יצא. ואז לקחתי נשימה ושאלתי אותו כמה יפריע לו אם לא אבוא גם מחר, או בכלל. כך נסתם הגולל על קריירת הגינון שלי.

עכשיו הלכתי להיות מטפל גוף־נפש בספא. פעם נכנס דוס, ותוך כדי הטיפול השיל את תחתוניו וביקש שאעשה לו ביד. זה היה הרבה יותר בעייתי מפורנו של הומואים, אז עזבתי והלכתי לעבוד בבית ספר של ערסים, ובפנימייה, ובעוד בית ספר, ובבית ספר דתי. גיליתי בדרך הקשה שגם חינוך זה לא בשבילי, ובטח שלא בשביל התלמידים שלי. בין לבין כתבתי עבודות לסטודנטים. אחלה כסף בשביל מעט עבודה. יכולתי להתפרנס מזה לא רע לולא הייתי מגביל את עצמי למינימום שרק יחזיק את ראשי מעל המים העכורים של חרפת הרעב.

בין לבין כתבתי קצת, פה ושם, בכל מיני מקומות שהיו מוכנים לפרסם ולשלם. גיליתי ששלוש שעות עבודה בשבוע מספיקות בשביל לשרוד. זה היה קורבן גדול למדי בשבילי, אבל שילמתי אותו בחירוק שיניים. שלוש שעות ארורות, מלאות עבודה. סווטשופ. ובדרך כלל גם שלוש השעות האחרונות של השבוע, אחרי 165 שעות של רחמים עצמיים וניסיונות נפל לדרבן את עצמי לעשות משהו למען האדם היקר לי בעולם.

כששלל העיסוקים האלה מאחורי, מה הפלא שראיתי בדירה שקיבלתי עיר מקלט מפני המלאכה לסוגיה? אחרי הכל, אני לא בנוי לעבודה. אני פרח עדין. נהנתן. בוהמיין. נפש האמן שלי לא פורשת כנפיה בכלא של שמונה עד חמש. גם לא בכלוב זהב של ארבע עד ארבע וחצי. וכך, במסעדה היפואית הפטליסטית - עוד לפני ששתינו לחיים, עוד לפני שהודיתי להורי שהביאוני עד הלום - ניערתי חוצני מכל סוג של פרנסה, וניסחתי בקווים כלליים את המודל שמאפשר לי לחיות ולשגשג כטפיל חברתי עד עצם היום הזה.

הולך ופוחת החור

אם רק היה לכם מושג עד כמה חסר אונים ואנטי־פרודוקטיבי אני היום, הייתם הורגים אותי מתוך תערובת של בוז, רחמים ושיתוף פעולה עם הברירה הטבעית. מכל פעולות היומיום, היחידה שאני ניגש אליה בהתלהבות ומבצע אותה בחשק היא החרבון. להתקלח זה עבודה, אלא אם כן זה אחרי חרבון. גם לעשות קניות. לשים כביסה במכונה, ממש להכניס נוזל ולהפעיל, זה עבודה חושילינג. גם לחכות שהיא תגמור זה עבודה. לתלות כביסה, להוריד, לקפל, לשים בארון - זה כבר עמל של צמית פיאודלי.

בדרך כלל עוברים כמה ימים מנקודת האל־חזור שבה נותר לי זוג תחתונים אחד שנלבש פחות משלושה ימים, ועד לרגע שהמכונה מופעלת. אחרי שהיא מסיימת את שלה אני נועץ בה מבט זועם בכל פעם שאני עובר לידה, ומחכה שהבגדים יתלו את עצמם. אחרי כמה שעות אני נשבר ותולה. כעבור שבוע אני נזכר להוריד את הבגדים מוכי החמה מהחבל, ואז מטיל אותם נרגן על המיטה. אני כבר אקפל אותם לפני שאלך לישון.

זיבי אני אקפל אותם לפני שאלך לישון. אני הולך לישון ומכדרר אותם לגוש בכפות רגלי המטונפות (לא התקלחתי יומיים. שכחתי. התעצלתי. או שסתם לא בא לי לחרבן) לצד של המיטה שבנסיבות אחרות עשוי להכיל נקבה אנושית.

 אחרי כמה ימים, כשהבגדים כבר קומטו כל צורכם, אני סוג של מקפל אותם ומשאיר על המיטה, ויום או יומיים אחר כך מקפל שוב, הפעם בליווי הלקאה עצמית וברכות לבורא עולם על הטרחה הכפולה, ודוחס למדף בארון.

לפעמים אני מקצר את כל התהליך ופשוט קונה תחתונים. אריזת פלסטיק של חמישה זוגות במבצע, בשוק של יום שני בקריית שמונה, בבסטה של ציון מאחורי שווארמה הצפון. כדאי.

מה אני עושה בשאר הזמן? גולש באינטרנט. קורא מאמרים של אנשים חכמים ומשרבט להם תגובות טיפשיות. מחבר בראש נאומי אוסקר, כי פעם למדתי קולנוע ועדיין יש לי שאיפות בתחום ופוטנציאל לא ממומש. פותר תיאורטית את רוב הבעיות של העולם, כולל עוני ורעב ומלחמות ואנרגיה סולרית, ועל הדרך גם את הסכסוך הישראלי־פלסטיני. רואה עוד פעם את כל העונות של "סאותפארק" מההתחלה ועד הסוף. משחק במחשב. ולא שאני גיימר, חלילה: אני משחק ב - ומתעצבן על - משחקי פלאש מטומטמים או קלאסיקות דוס של תחילת הניינטיז. מזל שאני עוד זוכר בעל פה את הצ'יטים של דום. אני חייב לשחק עם צ'יטים, כי כמו שאפשר להבין, אתגרים הם ספר חתום עבורי.

לפני כמה חודשים קניתי קטנוע, כדי שיהיו לי חיים. עכשיו אני צריך להניע אותו כל כמה ימים או לרדת מהעניין, לאמץ שלווה סטואית ולהביט בו מחליד.

אני מודה: יש כמה בעיות באורח החיים הראוותני, הזוהר ומנקר העיניים שסיגלתי לעצמי. מכיוון שאני חי על ההפרש בין הדירה שאני משכיר למאורה המטונפת שאני שוכר, מדי פעם אני נאלץ לנטוע את אוהלי בכל מיני מעלה־שפרירים בואכה צומת כפר ערבי כלשהו. אחרי כמה חודשים אני נשבר ושוב עובר דירה. פעם עם שותפים, פעם בלי. בכל מקרה, אף פעם לא יותר מ־2,000 שקל.

עכשיו אני במטולה, 20 מטר מהגבול. זה שיא ההתדרדרות שלי בכל הזמנים. הגעתי לכאן באוקטובר והשתכנתי ביחידת דיור מגעילה ב־1,000 שקלים. עזבתי אחרי חודשיים לקרוואן מתפרק ב־850, ואת הקרוואן החלפתי בחדר ב־600 עם זוג דתי שעומד להתחתן בתור שותפים. לא ניכנס לזה. לאחרונה שמעתי שבשיבלי אפשר לשכור חדר ב־500, אז אולי בקרוב אנטוש את אצבע הגליל בלי שהשארתי בה חותם. זאת גם אחלה הזדמנות ללמוד ערבית ולתרגל את השמאלנות שלי.

אחת הדרכים לחסוך כסף היא לטוס לחו"ל. לא לאירופה, חס ושלום: גם קר, גם יקר, גם אנטישמים וגם אסור לעשן סמים. בדרך כלל אני טס למזרח. שם הכי זול, ואפשר להתכלב עד לסכום מגוחך של 200 דולר בחודש. אם אתה מוציא

 500, אתה מהרג'ה. בפעם האחרונה חרשתי את דרום־מזרח אסיה בקצב תוקפן של הוויזות, ולא עניין אותי בשקל מה יש לה להציע מלבד מיטה וארוחות במחיר של פחית קולה בישראל. לא נופים. לא תרבות. לא אטרקציות. ימים שלמים לא יצאתי מהגסטהאוס. שהיתי שבועות בכפרים חסרי תנועה בלי מערבי אחד ברדיוס של קילומטרים, ועם מאות הודים שתהו מה לעזאזל איבדתי אצלם. זקנות קמבודיות עלו עלי. הנה שוב הולך הישראלי שלא עושה כלום, ליהגו בשפתן, הצביעו עלי וצחקו. על הזין שלי הו צ'י מין.

היתרון הגדול בטיול במזרח הוא שבניגוד לחיים בארץ אתה יכול להרשות לעצמך את ההוצאה הבלתי מוכרת הגדולה מכל, את הבור־בלי־תחתית של הקטסטרופות הפיננסיות. אתה יכול להרשות לעצמך חברה.

שלום ולא להתרבות

למי שחי כמוני, בחורות הן איום קיומי. אתה צריך להתלבש כמו בנאדם; אתה צריך בית שאיכשהו מזכיר בית; אתה צריך נייר טואלט בשירותים, ואחרי פז"ם כמו שלי בהודו, מדובר במותרות שאין לי מושג בשביל מה להוציא עליהן כסף. ואתה גם צריך לצאת. לצאת ולשתות משקאות יקרים בפאבים במקום בירה זולה של רומנים ב־90 שקל לארגז של 24. אתה צריך להתגלח. אתה צריך לדעת לאן החיים שלך הולכים, או לכל הפחות לדעת לשקר לה על כך בצורה שתשכנע אותה. וגרוע מכל, כשאתה כבר משיג מישהי - ואני מדבר כרגע בצורה תיאורטית גרידא, אז אנא מכם תזרמו - אתה חייב לשפוך מזומנים על שטויות כדי לגרום לה להישאר כל זמן שאתה מעוניין בכך.

עוד בעיה: אני לא יודע לזיין במקומות קטנים. במקומות קטנים זוכרים לך את כל הפדיחות, ומאלה לא חסר לי, תודה. יש כאן מעט בחורות, ואם אתה שורף אחת מהן - מילולית או מטאפורית, בואו לא נפתח את זה - אתה יכול לשכוח ממנה וגם מכל החברות שלה. בחורות ממקומות קצת פחות קטנים אף פעם לא יצא לי לנסות: אני יודע לזיין מטיילות ואני יודע לזיין תל אביביות, אבל בשביל לזיין תל

 אביביות צריך לגור בתל אביב, דבר שאינו אפשרי בשבילי כלכלית אם אני רוצה להמשיך להגן על עצמי מנזקיה המוכחים של עבודה קבועה. אגב, הבהרה: כשאתה גר במטולה, כל מקום שנמצא בין חדרה לבאר שבע מכונה "תל אביב". אבל הפעם אני מתכוון לתל אביב האמיתית.

מה שיוצא מכל זה הוא שאני יכול לזיין במזרח ולחסוך כסף, לחזור לארץ, לגור שלושה חודשים בתל אביב ולקיים מין אינטרקציה עם העולם, ואז לפרוש לאיזה חור ולחסוך כסף לכרטיס טיסה תוך התנזרות שאין בה שמץ כבוד. בקיצור, נשמע כמו תוכנית. אלא שיש בעיה. בעיה מכרעת.

לא, אל תדאגו: אין בי שום רצון להתברגן ולהשתיל את הכרומוזומים שלי באיזה רחם. בית בשבילי הוא כל מקום שבו נוח לי לישון, והתרמיל שלי נמצא מחוץ לטווח ראייה. אני לא צריך תמונות שמן על הקיר, פיצ'פקעס משוק הפשפשים וכוננית עם ספרים. למדתי גם להדחיק יפה יפה כל רצון להשאיר משהו לעולם אחרי שאלך מלבד ערמת הזבל האורגני המתכלה של גופתי העתידית. מה גם שבושה חברתית מהסוג שדורש מהזולת אישורים לאורח חייך לא היתה בי מעולם. אני יכול להשתתף בשמחה באלף פגישות מחזור עם מכוניות ספורט וגאדג'טים וסמלי סטטוס של בני כיתה לשעבר בלי רגע אפולוגטי אחד. ואני גם לא מודאג שלא יהיה מי שיטפל בי לעת זיקנה. הפיליפינית, אנא עארף. כאילו שאני מתכוון לטפל בהורים שלי בעוד כמה שנים. כולה קנו לי דירה.

אז מה העניין? העניין הוא שגיליתי חוק פיזיקלי חדש. עוד לא פיתחתי את הנוסחה, אבל יום אחד אולי יהיה לי זמן להתיישב על זה. בקווים כלליים, חוק עמוס למספרים הגדולים - לא השם הכי טוב לחוק פיזיקלי, אבל זה מה שיש - קובע שלאורך זמן, גם האינרציה מאבדת אינרציה. במילים פשוטות, רמת האנרגיה הנמוכה ביותר היא עדיין רמה של אנרגיה. ואין לכם מושג כמה אנרגיה. בכמה כוח, מחשבה, תחבולות ונחישות יש צורך כדי לחיות כמוני את חלום פיצוח השיטה ולא להתדרדר לפעלתנות או לאיזו תעלה בצד הדרך. וזה עוד כשפיצחו את השיטה עבורי.

כל כך קשה להיות כלומניק. אין לכם מושג כמה אני סובל מלא לעשות כלום כל היום. את החלום הזה אפשר לחיות נהדר בגיל 22, דקה אחרי שיצאת מהצבא ואתה חושב שככה נראים חיים של גדולים. בגיל 34, עם זקן מאפיר ועייפות החומר המזוינת הזאת של גיל 34, זה כבר הרבה יותר קשה. ובקרוב - אולי בעוד שנה, אולי חמש, אולי בעוד חודש - ייגמר לי הכוח להיות בטלן. החיים על הריבית יתישו את כוחי, ואני אצטרך להתפתח לשלב הבא, רק שאין לי מושג מהו.

והילד הזה הוא אתם

קשה לי לדמיין את עצמי בעבודה קבועה. כלומר, קל לי לדמיין את עצמי יוצר מראית עין של עובד, אבל אני לא מאמין שזה ישכנע בוס עתידי כלשהו. אולי הייתי יכול לעבוד בשביל בוס שיש לו שוט. בוס נאצי, שדולק אחרי העובדים כמו כלב של מחלק הסמים. אלא שגם להיות עצמאי זה לא בשבילי, ועדיף שאכיר בכך לפני שאכנס לעוד הרפתקה מיותרת. לא, אני צריך להיות עבד. לתמריצים אין יותר מדי השפעה עלי, אז עדיף שאעבוד מתוך אימה. גם כן תובנה. רק מלחשוב על זה אוחזת בי חלחלה. אולי אצליח לשמר את הפחד מהפחד, ולעבד אותו לסוג חולני של תמריץ.

אולי זאת הסיבה לכך שרוב בני האדם קמים כל בוקר לעוד יום עבודה שהם שונאים, לבני זוג שנמאסו עליהם לפני עשור ולילדים שמאשימים אותם בכל דבר, ובצדק. אולי מה שמניע אותם הוא מה שמניע אותי, רק במהירויות שונות ולכיוונים מנוגדים. זה כנראה נכון, הרעיון הזה שהעליתי עכשיו, והוא מעורר בי רגשות מעורבים. מצד אחד, זה די מסריח לגלות שאני אפס כמו כולם. מצד שני, זה מה זה משחרר לגלות שכולם אפסים כמוני.