תכירו: החילונל"שים - חילונים לשעבר
הוא לא שומר שבת בבית, אבל יוצא לשבתות מאורגנות של רבנים. היא טובלת במקווה, אבל לא מפרידה מיטות. ושניהם שמחים כשאין מקום לילד בגן הממלכתי. מגזר נולד: חילונל"שים
בשנים האחרונות הלך והתגבש מגזר חדש שתופס תאוצה, שלאחרונה אפילו נכתב עליו ספר: "הדתל"שים", הדתיים-לשעבר. אבל אני מבקשת להצביע על מגזר חדש - החילונ"לשים, אנשים שגדלו בבתים חילוניים, ועכשיו מתקרבים במגוון דרכים ללימוד התורה, אבל לא חוזרים בתשובה.
עם התרבות מרכזי הלימוד בגוש דן, המגזר הזה הולך וגדל. אף אחד לא מדבר עליו, אף אחד עוד לא נתן לו שם עד היום, אנשים אפילו לא יודעים שהם כאלה, והמאמר הזה בא להגדיר מיהו חילונל"ש, ואיך הכי טוב להתמודד איתו.
איך נוצר חילונ"לש?
הוא חי חיים רגילים. עובד, משלם חשבונות, מטפל בילדים אם יש, מתמודד עם זוגיות או עם היעדרה. אבל משהו חסר לו. משהו קטן, לא ברור לו מה. ואז מישהו אומר לו "תשמע, יש שיעור מקסים, כדאי לך לבוא". והוא שואל "מה זה, משהו דתי? עזוב, אני לא בקטע". והמישהו עונה: "זה לא דתי, זה יותר פסיכולוגי, מדבר על דברים יומיומיים שמטרידים כל אחד, שיעור בגובה העיניים". מהרגע שכף רגלו דרכה בפתח המדרשה, המכללה או ה"מרכז לרוחניות ומודעות" - משהו משתנה אצלו, אבל לפעמים הוא אפילו לא יודע את זה.
עם הזמן, החילונל"ש מאמץ לעצמו כל מיני מנהגים המיוחסים לציבור המכונה דתי, אך מצד שני הוא לא חוצה את הקווים לגמרי. חלק מהתנהלותו נותרת נטועה בחייו החילונים, וקיום מצוות זה לא תמיד הרוח שמנחה אותו.
קווים לדמותו
החילונל"ש לא שומר שבת בעצמו בבית, אבל עושה שבת דתית מאורגנת מדי פעם. הוא עדיין לא שומר כשרות בבית, אבל כבר לא אוכל חזירים
ושרצים, וכאשר המשפחה מסתכלת עליו כאילו הוא פסיכי שהתחיל ללמוד תורה, הוא מיד מציין את הסלב שאיתו בכיתה ("זה מה שאברי/ צביקה יחזקאלי לומד").
במקביל, מדי פעם יוצא לו להרהר ולבחון מחדש את ההשקפה הפוליטית השמאלנית שאיתה בא מהבית, והוא אומר "מודה אני" בבוקר, אבל שלוש תפילות ביום זה גדול עליו.
החילונל"שית הולכת לטבול במקווה, אבל לא מפרידה מיטות. עושה סלטות באוויר ופליק-פלאק לאחור עם בייביסיטר, רק כדי להגיע לשיעור של המורה המועדף, וכבר יצא לה להשתתף בשתיים-שלוש חתונות עם ריקודים בהפרדה, לפזז בטירוף לצד בוגרות אולפנה, ולהגיד את המשפט: "אצל הדתיים האלה, זה הכי שמח".
במקביל, היא אומרת "ברוך השם" בלי להתבייש, אבל לא מוותרת עם הג'ינסים הצמודים. יצא לה לשים מטפחת עם גומי עם הראש, וזה הרגיש לה נעים ואסוף, אבל "מה פתאום כיסוי ראש?, זה רק בגלל שהשיער שלי בשלב מעבר".
לחילונל"שים משני המינים מתווספים לספריית האם.פי שירים של אודי דוידי, שולי רנד וקובי אוז עם מזמורי נבוכים, כששואלים אותם "מה אתם דתיים?" הם עונים: "לא מה פתאום, קצת מתקרבים". הם גם בחיים לא ירשמו את הילד לגן דתי מיוזמתם, אבל ישמחו לקבל טלפון מרישום גנים בעירייה שאומר שנגמר המקום בממלכתי ("כי בכל זאת, מה שהולך בבתי"ס חילוניים זה נורא, לפחות הילד ילמד קצת ערכים").
פנייה נרגשת למקורבים לחילונל"שים
להורים - הבן שלכם לא השתגע, והוא לא הצטרף לכת סודית. הוא פשוט עושה מה שנראה לו נכון וטוב. אמנם לא ברור אם הדרך שבה התחיל ללכת תוביל אותו לכך שלא יוכל לאכול אצלכם בבית מטעמי כשרות, אבל אל תכנסו ללחץ - הדרך ל"שם" עוד ארוכה. בינתיים תיהנו ממנו כמו שהוא, תאפשרו לו להשחיל כמה תובנות מלימודיו כשהוא מגיע הביתה, בלי לפעור עיניים ולהרים גבות. ואולי תסכימו לבוא איתו לשיעור או שניים, מי יודע אולי הלימוד המשותף יביא לקירבה הכי גדולה שתהיה ביניכם.
לחברים - אתם מרגישים שאיבדתם חבר, וזה לא רחוק מהמציאות. כבר לא מתעניינים באותם דברים ולא מבלים באותם מקומות. החבר שלכם פחות נלהב ממסיבות וברים, ופתאום הוא הולך לכל מני סופישבוע, או בלשון שלו "שבת לומדים", בכל מיני חורים, וחוזר עם אורות בעיניים והרבה שמחה. סביר להניח שהקשר ביניכם יעבור שינוי, ואולי יתנתק. אבל היי, לפעמים הקשר דווקא משתדרג.
לדתיים וחוזרים בתשובה - אתם משתוקקים להפוך אותו לאחד משלכם, לא מבינים למה הוא לא הולך עד
הסוף. חכו רגע, הוא לא שם. אל תפחידו אותו עם התרי"ג שאתם בעצמכם לא מקיימים. תנו לו ללכת בדרכו, צעד אחרי צעד. שיתלהב מהמילים הקדושות, מניגונים מרגשים, מגדולי רוח. אין לכם מה ללחוץ. אם ירצה, יחצה את הקווים, ובינתיים תנו לו לשוטט באזור הדמדומים.
בסך הכל, לחילונל"שים ולדתל"שים הרבה מן המשותף: בלבול, חיים בין העולמות, מרוויחים משני העולמות וגם מפסידים, רוצים להתקדם קדימה אבל מפחדים להפסיד את מה שנשאר מאחור, מתביישים ולא בטוחים, אבל רוצים ומתגעגעים. בקיצור, יהודים.
- חלקים מהמאמר הושמעו בתוכנית הרדיו של סיוון רהב וידידיה מאיר בגל"צ
לפנייה לכתב/ת 
