שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    אני אוהבת את המקווה

    "כבר נטשתי כמעט כל חלקת הלכה אפשרית, אבל על המקווה אני לא מסוגלת לוותר. לא נעים להודות, אבל בכל מה שנוגע להלכות נידה, אחת אפס לחכמינו. אם זה לא היה נשמע מיסיונרי, הייתי מציעה את זה לכל זוג שיחסיו עלו על שרטון"

    השבוע התגלתי במערומי, תרתי משמע. חבר חילוני שמע להפתעתו שאני עדיין שומרת על איסורי נידה כהלכתם, ופצח במניפסט למען שחרור האישה מכבלי הבלנית, המקווה, המיטה הנפרדת והשבעה נקיים.

     

     

    הגילוי הבלתי-נאות כמעט ועלה לי בהדרתי לאלתר מג'מעת הדתל"שים המקומית, ובהחזרתי בבושת פנים אל חיק הדוסים, כשאות קין של "דתיה בארון" עטויה על מצחי.

     

    לכאורה, קשה להבין את הסיפור שלי עם המקווה, הרי כבר נטשתי כמעט כל חלקת הלכה אפשרית. אני מדלגת על התפילה בבוקר וברכות הנהנין, פוסחת על הלכות צניעות ואפילו על חלק מהלכות שבת, אבל על המקווה - דווקא עליו - אני

    לא מסוגלת לוותר. לא נעים להודות, אבל בכל מה שנוגע להלכות נידה, אחת אפס לחכמינו. מדובר באחת ההלכות הגאוניות ביותר, אם לא ה-.

     

    רעיון הנידה פועל כמו שוקולד משובח, שטעמו - בנדירותו. כי כדי להעריך משהו, צריך שהוא יילקח ממך לזמן מה. כדי להתקרב, צריך להתרחק. כדי לתחזק זוגיות של שנים, חייבים לחדש את מנגנון ההתרגשות, וחכמינו, כמה שהרגיזו אותי בהלכות אחרות, ידעו מה הם עושים כאן.

     

    בשבועיים ארורים ומזדחלים אני ובן זוגי שומרים נגיעה ומחרפנים את עצמנו לדעת, נופלים מתוך שינה לחור שנפער בין שתי המיטות שנפרדו, מתים להתחבק ולא יכולים. כי רק ציפייה מורטת עצבים שכזו יכולה להוליד את רגעי הקסם שבאים אחריה, רגעים מתוקים וראשוניים של פריצת כל הגבולות.  

     

    אז הנה הווידוי הקטן שלי. להיכל המבוכה והחיטוט, שאפילו בנות ישראל כשרות סולדות ממנו והולכות אליו

    כי אין ברירה, אני הולכת לכתחילה, ובכיף. ולא אכפת לי שבלנית זקנה תבדוק לי אם יש לכלוך מתחת לציפורן, וגם לא שתצעק לי "כשר, כשר" ותברך אותי בבנים זכרים בשעה שאני קופאת מקור בתוך מגבת.

     

    כי הערב הזה, שבו בן הזוג שלי מפנה זמן להכנות קדחתניות, למקלחת חמה וממושכת, ומחכה לי בציפייה שאחזור הביתה (לפעמים אפילו טורח ומכין ארוחה רומנטית לאור נרות), הוא ערב קסום ששווה לי לחכות בשבילו גם חודש. ערב שבו אני כמו כלה, מחדש.

     

    מה זה שונה מהילינג?

    הטבילה היא אולי המצווה היחידה שמצאתי אליה חיבור מיידי, חושי ואינסטנקטיבי. כמו אחרי מסאז' משובח, או טיפול פסיכולוגי מוצלח, כמו הקולה שאחרי הצום - כך אני מרגישה כשאני יוצאת מהמקווה. הידרותרפיה במיטבה.

     

    בשלוש טבילות אני משילה מעליי לא רק את טומאת הנידה, אלא גם את רפש היום-יום וההרגלים המגונים שדבקו בי. מכונסת בתנוחה עוברית, כתינוק במעי אימו, אני מרגישה בתוך המים את אותה התחדשות של מעבר מטומאה לטהרה. ושם, ממעמקים, בוקעת ממני זעקה בלתי נשלטת לאלוהים - שיעזור לי להצליח בחינוך הילדים כי קשה

    לפעמים, שנצליח בזוגיות, שהחברה הכי טובה שלי תמצא כבר חתן ושהחברה האחרת, תיגאל מעקרותה. רק שם, נטולת כל מסכה, אני מצליחה באמת להתכוון, ואל תשאלו אותי למה.

     

    ואני מרשה לעצמי לשאול אתכם, מתנגדי המקווה, במה שונה המנהג הפגאני שלי מסדנת טנטרה או מהילינג, ובמה הוא פחות הגיוני?

     

    שותפות נאצלות ונעלות ממני לפטיש - דתל"שיות, מסורתיות וחילוניות מבית שאני פוגשת בתור ל"טבילה בלבד ב-20 ש"ח" - אינן מרגישות צורך להתנצל על התחביב המפוקפק, ולא רואות בו משהו שגורע באיזה שהוא אופן מחילוניותן. נשים שכמוני ראו שזה עושה להן טוב לזוגיות, ואפילו לבריאות, ואימצו את תרופת הסבתא.

     

    אך מעניין הוא, שהפולמוס סביב המקווה, והניסיון לעשות לו דה-לגיטימציה, מגיע דווקא מנשים דתיות. אני בזה לאותן נאורות, שלא תשמעו אותן מתלוננות על מוכרת שנכנסה להן לתא המדידה בחנות של דונה ויקטוריה, וגם לא על שתי מתמחות ורופא מרדים שצפו בהן גונחות מכאב בחדר הלידה, אבל הבלנית הזקנה והחביבה בדרך כלל - היא שוברת אותן.

     

    כמו כלי הכסף של אמא

    אני אוהבת את המקווה כמו שהוא: עם הבלנית, עם ספרי התהלים בפינת ההמתנה, עם התפילה לפני הטבילה, ועם שיחת הבנות האגבית שמזכירה קשקשת נעימה של מספרות.

     

    אם זה לא היה נשמע כמו הטפה מסיונרית, הייתי ממליצה לכל זוג חילוני נשוי שיחסיו עלו על שרטון לנסות את הלכות נידה, רק אותן, בלי לחזור בתשובה, לפני שמפרקים את החבילה. אלא שהמלצות כאלו אנשים אוהבים לשמוע רק כשהן מגובות בשמות סקסיים סטייל "שיטת האיורוודה" או "מדיטצית זן", אז אני מוותרת.

     

    מה שכן, כדאי בכל זאת להפריך כמה מיתוסים לגבי המקווה, ולתאר אותו כמו שאני מכירה אותו: מדובר

    בבית מרחץ לכל דבר, לרוב מצוחצח ומבריק לפחות כמו הכלי כסף של אמא שלי, ובוודאי שיותר נקי מהמלתחות של הים. כל מה שיש שם זה מסדרון ארוך המחולק לחדרי אמבט. מהם נכנסים אל גרם מדרגות שמסתיים בבריכת מים חמים ונעימים, שמובטח לכם - בניגוד לבריכה רגילה - ששם אף אחד לא הטיל מימיו.

     

    אז על מה כל המהומה? אומר לכם - על רעיון גאוני, שכל חטאו הוא שנהגה לפני יותר מ-3,000 שנה, ונודף ממנו ריח חזק של יהדות.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים