חן לא מתה מאלרגיה לאגוזים, אלא מחוסר מודעות

חן אפרת ז"ל לא מתה בגלל האלרגיה שלה לאגוזים. היא גם לא מתה בגלל המלצרית המסכנה שנקרתה לאירוע בעל כורחה (הרי היא בטח מעולם לא חשבה שמלצרות יכולה להיות עניין של חיים ומוות). היא גם לא מתה בגלל הטבח או הברמן ששמו לה את השוקולד בקינוח, ודינם בעיני כדין המלצרית התמימה. המחדל שהוביל למותה התחיל עוד הרבה לפני שחן ז"ל נכנסה באותו הערב למסעדה בתל אביב.

• בואו להתעדכן בסרטונים ותמונות בלעדיות בפייסבוק שלנו
  

מעבר לצער ולכאב על מותה של בחורה צעירה, בת, אחות וחברה של מישהו שכל החיים עוד לפניה, המקרה של חן ז"ל הוא מקומם. הוא מקומם כי ניתן היה למנוע את מותה, אבל היא אפילו לא ידעה את זה. אילו האירוע לא היה קורה במציאות הייתי אומרת שהתרחיש הזה, שבחורה בת 26 שמודעת לאלרגיה שלה מתה כתוצאה מתגובה אלרגית, הוא דמיוני. אבל גם הפעם לצערנו המציאות עולה על כל דמיון.

מזרק האפיפן: לחייב שיהיה בתיקי עזרה ראשונה

26 שנים חיה חן ז"ל עם האלרגיה שלה מבלי לדעת על קיומו של מזרק האפיפן - מזרק קפיצי, קל ונוח לשימוש המיועד לטיפול מיידי בתגובה אלרגית ומציל חיים. 26 שנים ואף אחד מרופאי קופת החולים

שטיפלו בה לא דאג ליידע אותה על עצם קיומו של מזרק שכזה, וכמובן שלא דאג לצייד אותה בו. זה המקום בו מתחיל המחדל - אולם לצערי הוא אינו נגמר כאן.

הוא ממשיך לתוככי מסדרונות משרד הבריאות, שכבר למעלה משלוש שנים כותב טיוטות על גבי טיוטות במקום לקבוע תקנות לסימון מוצרי מזון וחיוב מסעדות לפרט את רכיבי המזון בתפריטים. הוא ממשיך גם לערכות העזרה הראשונה במקומות ציבוריים ובמסעדות, שבהן לא קיים מזרק האפיפן - פשוט כי אף אחד לא קבע שזה חובה. המסעדה בה אכלה חן ז"ל היא ללא ספק החוליה האחרונה בשרשרת המחדלים הזו.

במדינת ישראל, כמו במדינת ישראל, עד שמישהו לא מת אף אחד לא עושה כלום. העניין הוא שגם מוות הוא עניין יחסי וכנראה שצריך שהרבה אנשים ימותו כדי שדברים יתחילו באמת להשתנות. סיפורים של כמעט מוות הרי לא מניבים תוצאות ולמרות שמדי יום מגיעים ילדים במצב קשה לחדרי מיון ברחבי הארץ כתוצאה מתגובה אלרגית - זה לא באמת מעניין מישהו. אף אחד לא מרים את הכפפה ובסוף היום אנחנו, הורים לילדים אלרגיים, מוצאים את עצמנו נלחמים לבד במשרדי הממשלה וביצרניות המזון.

ניסיון לנהל שגרת אוכל סבירה

בניגוד למדינות אחרות בעולם החיים של האלרגיים בישראל, המהווים 8% מאוכלוסית הילדים ו-3% מאוכלוסיית המבוגרים,

הם כמעט בלתי אפשריים. כשאין תקנות מסודרות - הבלגן חוגג: מצד אחד האזהרות לאלרגנים הן מחמירות, אפילו הזויות לעתים, ומופיעות על רוב מוצרי המזון של יצרניות המזון הגדולות. מצב זה מצמצם את התפריט הקטן ממילא של האוכלוסייה האלרגית כמעט מדי יום. מאידך, קיימות חברות מזון שלא מסמנות כלל את מוצריהן באזהרת אלרגנים.

וכך, בין אזהרות יתר שמקורן בכסת"ח לבין אי סימון שמקורו ברשלנות, מנסה האוכלוסייה האלרגית להלך בין הטיפות ולנסות לנהל שגרת אוכל סבירה. היא אף פעם לא בטוחה מספיק, אף פעם לא מגוונת מספיק ואף פעם לא רגועה - מה שמותיר אותם בחרדה מתמדת.

במדינה שבה אסון רודף אסון, כשחצי מדינה יושבת באוהלים כבר שבוע ומאבק הרופאים עולה מדרגה, סביר להניח שבעוד שבוע כולם כבר ישכחו שהיתה פה בחורה צעירה שאיבדה את חייה בגלל חוסר מודעות, זלזול ורשלנות של כל מי שהיה צריך למנוע את המוות המיותר הזה ולא עשה די. כל שנותר לנו הוא לקוות שמותה של חן ז"ל יילמד, ייחקר ויעורר את המודעות ואת האחריות של מקבלי ההחלטות בכדי שיקבעו חוקים ותקנות שישמרו על החיים של הילדים שלנו.

הכותבת היא יו"ר עמותת י.ה.ל – העמותה לאלרגיות מזון