מרוב עירום גלוי עלולים לאבד את היכולת לפנטז
לכאורה, למה לשקוע בדמיון, כשהמציאות נדיבה כל כך? למה לפנטז על אנשים ערומים, אם אפשר ללכת למסיבות עירום? למה לשגות בפנטזיות על אהבה כמו בספרים ובסרטים, כשהמציאות מציעה מגוון עשיר וזמין של קשרי-אינסטנט פרועים?
ננסה לתאר לרגע מצב מורכב יותר. היכולת לדמיין לא נפגעה כליל, אלא רק הדמיון הלא ריאלי. יש לנו דמיון ריאלי בלבד, כזה שמאפשר לנו לפנטז רק מצבים הניתנים ליישום. פנטזיה מינית, למשל, תהיה רק על אנשים שמוכנים להשתתף ביישומה. האם נהיה מאושרים יותר?
בואו לדבר על פנטזיות גם בפייסבוק שלנו
מפנטזים על יחסים חד-פעמיים? אפשר כבר בפייסבוק
ספק אם נגיע אי פעם למצב כזה. יחד עם זאת, ניתן להבחין היום בסימנים שיכולים ללמד שהמציאות מתחרה בדמיון בהצלחה לא מבוטלת. הנה, מספר דוגמאות. מפנטזים על עשרות אנשים סביבכם, רובם חטובי גוף? אין בעיה. לא צריך לפנטז יותר מדי. חפשו איפה עורכים בישראל מסיבות עירום על שפת הים, או לכו להצטלם בים המלח במצלמות של ספנסר טוניק. מפנטזים על יחסים חד-פעמיים? אפשר כבר בפייסבוק. עם ישראל צועד לפניך בתמונות ובסיפורים אישיים. לבחור, למצוא מילים מחניפות מתאימות וקדימה, לזרוק את החכה. סיכויי הצלחה לא מבוטלים.
למה לשקוע יותר מדי בפנטזיות, כשהמציאות נדיבה כל כך? למה באמת? נראה, במצב כזה, שעדיף לשוטט על פני המציאות מאשר לחפור בתוך המוח. למה לשגות בפנטזיות על אהבה גדולה, כמו בספרים ובסרטים, כאשר המציאות מציעה היום מגוון עשיר וזמין של קשרי-אינסטנט פרועים.
איצטדיון מלא ישבנים, ספנסר טוניק (צילום: AFP)
אז זהו שבלי דמיון, החיים לא שווים הרבה. נסו יום אחד לכבות את הדמיון. יום אחד, אולי אפילו חצי יום. מה תקבלו? סתם משהו שקוראים לו חיים.
לא המוסר מעניין אותי כאן. אין לי בעיה עם המוסר. שיתפשטו בים המלח, או על חוף הים התיכון, כמה שהם רוצים. הם לא פוגעים בי ולא בתרבות שלי. אולי ייצאו אפילו תמונות יפות. אני כואב את אובדן הדמיון.
אנחנו חיים במציאות שמאבדת את הבושה. אין צורך בהסברים. כולם כבר יודעים – אינטרנט, תוכניות ריאליטי, מאגרי מידע, מכשירי ריגול מתוחכמים וזעירים, מצלמות רחוב, סריקות מוח, תרבות של פסיכולוגיה בגרוש של לדבר על הכול, והרשימה עדיין בתחילתה.
אז מה אם מאבדים את הבושה? מה רע בזה? למה לא להפוך את העירום ללגיטימי, אפילו לערכי, ולזרום? אולי נרוויח אפילו את הכנות. כשלא מתביישים מדברים הרי ביותר גילוי לב. אז זהו שבלי בושה, לא נותר הרבה מקום לדמיון.
הבושה חשובה מבחינתי לא לקיום המוסרי, אלא ליכולת שלה להפרות את הדמיון. אני חרד ליכולת שלנו לפנטז.
פנטזיה עוזרת לנו להרגיש בני חורין
קשה לחיות את המציאות ברצף, גם כשהיא מגשימה פנטזיות. אין בה מספיק חופש. פנטזיה היא המקום היחיד בו מתאפשר לאדם להרגיש חופשי לגמרי. היא לא עוזרת רק כשכואב, מחניק, כששום דבר לא הולך, כשהחיים לא הכי מסתדרים, אלא גם עוזרת לנו להרגיש בני חורין.
היכולת שלנו לחשוב על הלא קיים ועל הלא מציאותי, היא הצהרת העצמאות, אמרו כבר לפניי. האדם המדמיין מודע למציאות, אבל אינו משועבד לה. הוא יוצר את מה שאין במציאות מתוך הכרתה ותוך התעלות עליה. זה נהדר.
אבל, כשהעירום נהפך למטבע שחוקה, קשה כבר לפנטז. זאת בדיוק הבעיה: אנחנו מתרגלים לא לפנטז אלא לרוץ למציאות ולמצוא. אם לא מוצאים במקום אחד, מחפשים במקומות אחרים במציאות. מתרגלים לא לעכב את החיים כדי לפנטז. הפנטזיה שמחזיקה אותנו בתוך עצמנו להרבה זמן, מקבלת דימוי של לוזריות. דווקא אלה שמתרוצצים ללא לאות אחרי ההצעות הרבות שהמציאות מציעה היום, אחריהן בלבד, נתפשים כחופשיים יותר.
